לשאלת הגמ' איך עד אחד נאמן באיסורין במקרה שלנו, הרי איתחזק איסורא, עונה הגמ' "רוב בקיאין הן" ומפרש רש"י: "ואין לחושדן".

וזה טעון בירור: מה עניין "ואין לחושדן" לכאן? וכי עד אחד נאמן באיסורין נאמר רק במקום שאין מקום לחשד?

ואף אם נאמר שכן, איך העובדה שהרוב בקיאין, מובילה לכך שאין לחושדן?

ובפשט היה נראה לי להבין שרוב בקיאין, ולכן לא איתחזק איסורא ואין כל קושי. אך לא כך פירש רש"י.

ואולי רש"י פירש כרבינו תם (בתוס' בד"ה לפי הראשון), שמה שבחו"ל אינם בקיאים אין הכוונה שאינם יודעים את ההלכה, אלא שאינם מקבלים את הדרשה הזו של חז"ל. ולפי זה הדברים מסתדרים שאין לחושדן שאינם מקיימים את ההלכה של "לשמה". אך לפי זה הרעיון אינו של ר"ת אלא של רש"י?