התלמוד (מסכת גיטין דף טז עמוד א) יוצא מתוך הנחה: "הבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין - טמא".

למא טמא? - רש"י מבאר:

טמא - לתרומה עד שיטבול ומגזירת שמונה עשר דבר היא ובפ"ק דמסכת שבת מפרש מ"ט גזור עליה לפי שהיה להם מערות סרוחים לטבילה ולאחר טבילה היו רוחצין בשאובין והתחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן ושוב גזרו על טהור שנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובין דאי לא הא לא קיימא הא.

איך אוכלי התרומה היו שומרים על היגיינה מינימלית לאחר הגזרות הללו?