היום סופר בדף היומי על האלמנה ודינר הזהב ששמרה בכד הקמח, ועל מיתת בנה לאחר שנשבעה בטעות שלא נהנתה מהדינר שבסופו של דבר התברר שנתנה לעני בצדקה. והנה החליטו בגמרא, אעפ"י שלא ברור כלל כיצד נודע להם דין שמיים ואם אמנם על זה מת בנה או מסיבה אחרת, שבגלל שבועת הטעות קרה הדבר. אך אין שם שואל את שאלת כותרת דברינו. אני יכול להבין שמטרתה החינוכית של הגמרא והסיפור היא להרתיע מלהישבע בכלל ע"י סיפור 'מפחיד' כזה, ובכל זאת, לאוזנו של אדם 'הגיוני' ומודרני הסיפור נשמע מופרך לחלוטין. ואגב גם בהמשך, הסיפור על רבה בר רב הונא וחששו מקללת האלמנה וחולשתו נראים כתגובה נפשית משום אמונה שיש בכוח דבריה להתקיים כדברי נביא ח"ו, וגם זה נשמע מופרך לגמרי לאוזן מודרנית.
ברם לו היתה הגמרא מספרת שאלמנות אלו צדקניות גמורות היו, הייתי יכול להבין ולקבל, כי 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' אפילו על שגגה ותנאי, הן לעצמן והן לאחרים...
ואשמח לקרא תגובת הלומדים היודעים פשר דבר יותר ממני, קטן האמונה...