נה:

א. מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד. כמדומה שהמלבי"ם מפרש דיסוד הדרשה הוא משום שאין נכון לומר מפחד אלא פוחד, דמפחד הוא סוג של פועל יוצא, אלא הכוונה מפחיד את עצמו, והיינו בדברים שבדרך הטבע אדם רגוע ושאנן, והוא צריך בעזרת הגיונו לעורר את עצמו לחשוש מהעתיד. כמו שפירש רש"י שזה הענין, וכמו שהביאו התוס' שזה נאמר גם לגבי דברי תורה, שיעורר עצמו לחשוש שמא ישכח את התורה ועל ידי פחד זה יתעורר לחזור תמיד על תלמודו.

ב. דרחמיה קמצא וכו'. ידוע מאמר העולם שמכאן ראיה שידיד טוב לא ממתין להזמנה לשמחה, אלא בא מעצמו. שהרי מדוע מזכירים את קמצא בהקשר למה שקרה. (מובן שאין זו קושיא, כי משמעות המשפט, שעל ההבדל הקטן בין זה לזה חרבה ירושלים). אלא שאילו היה קמצא מגיע לא היה בעה"ב כעוס כל כך, ועיקר כעסו היה ששונאו נמצא בעוד במקומו נעדר אוהבו. נמצא שלקמצא גם חלק במה שאירע. ועדיין מה רוצים מקמצא, הרי לא הוזמן. אלא מכאן שהיה עליו לבוא ללא הזמנה.

אגב. יהודי נכנס אצל הכתב סופר, מסר לו הזמנה לחתונת בנו, ואמר לו בדיוק נזדמנתי כאן ליד בית הרב אז ניצלתי את ההזדמנות להיכנס להזמין. ענה לו הכת"ס: בס"ד אם בדיוק אזדמן ליד האולם בזמן השמחה אכנס לומר מזל טוב...

נו.

ג. בניב שפתיים ודוקין שבעין דוכתא דלדידהו לא הוי מומא. אומרים בדרך דרוש שזה מרמז על נקיות השפתיים, ועל שמירת קדושת העיניים, שאצל ישראל קדושים נוהגים בזה סלסול של קדושה יתירה ברמה שגוי לא יכול בשום אופן להבין מה חסרון יש בשפה מעט מחוספסת או בראייה כל דהו.

ד. שדר עילוייהו לנירון קיסר. קצ"ב מי הוא השולח, הרי אם הקיסר שולח את נירון, הרי שנירון עוד לא קיסר, וגם לא נקרא כך על שם העתיד, שהרי מיד ברח ונתגייר, ואולי היה קיסר קודם לכן. ובסמוך אספסיינוס נקרא קיסר באמת על שם סופו.

ה. כי הוה בריא הוו מייתי לי גרוגרות וכו'. קצ"ב שהרי משמע להלן שרק אחר יציאת ריב"ז החלה רפואתו של רבי צדוק על ידי רופאי רומי, וכאן נראה שהחל ברפואה זו עוד קודם לכן. וכנראה רפואה זו של מציצת מי גרוגרות היתה ידועה להם אבל רפואה של מי סובין וקמח וכו' דלהלן לא היתה ידועה להם.

ו. אי אמינא להו מידי קטלו לי. כמה מוסר השכל יש בזה. אבא סיקרא הוא כאילו ראשם. אבל אין בזה כלל משום הנהגה אמיתית, ולא אחריו הם הולכים. הוא טוב להם רק כל עוד הוא מנהל אותם כרצונם. אם רק יהין להוביל מהלך אמיתי משלו, אחת דתו להמית.

ז. אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי. ידוע הסיפור החסידי על רבי שלמה מקארלין שעמד בראש השנה לפני התיבה ופתח בתיבת המלך בניגון רוגש כנהוג, ולפתע התעלף, לאחר מכן הסביר שפתאום עברה במוחו המחשבה, אם אני קורא להקב"ה המלך, בהא הידיעה, ובהכרה עמוקה שכזו, אם כן ודאי הוא שואל אותי "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?" היכן היית כל השנה? ולכן נתעלפתי.

נו:

ח. הוה סיים חד מסאני. לכאורה הדבר זר, שמקבל כך את פני ריב"ז נשיא ישראל, במצב כזה של רגל אחת נעולה. הדבר אומר דרשיני האם יש בזה איזו כוונה או רמז סמוי. (בפשטות יש לומר שמשמים סיבבו כך כדי ליתן הזדמנות להיווכח בחכמתו של ריב"ז).

ט. ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. גם זה אומר דרשיני. הוא מצמצם בבקשותיו כדי לא להגזים ולהפסיד הכל, התינח הוא מבקש את המשכיות התורה והנשיאות, אבל איך רפואת רבי צדוק יכולה להשתייך לאותה המחלקה. (אם נאמר שנשיאות עניינה במחלקת גמילות חסדים, אזי יתכן שהיה כאן ייצוג של ג' העמודים שהעולם מתקיים עליהם).

י. ואמר אי אלוהימו. בגמרות וילנא הציון לתורה אור הוא אחרי תיבת ואמר, וזה נראה כאילו טיטוס אמר זאת, ואין לו שחר. וכהיום כבר תיקנו והזיזו את הציון לפני תיבת ואמר, ומובן שהיא כבר חלק מהפסוק שבאים לדרוש. (יש סיפור ידוע על טעות זו ואכ"מ).

יא. והיה דם מבצבץ. כמדומה דבמק"א דנו (אולי בתוס' יומא) מדוע לומר שזה היה נס ולא דמי ההזיות שנבלעו בפרוכת. אלא א"כ קי"ל שהזו נגד הפרוכת ומעולם לא נגעו בה.

יב. אמר רבי פנחס בן ערובא אני הייתי בין גדולי רומי. אולי זה קשור למנהגם הידוע להחזיק אצלם בני ערובה ממשפחות הנשיאות של האומות המשועבדות. ולכן נקרא בן ערובא.

יג. פיו של נחושת וצפורניו של ברזל. יל"ע מה בא זה ללמדינו. (אודות שהיה כציפור וכגוזל, ראה מסורת הש"ס בשם ספר חסידים).