רק לחידוד ההבנה.
עבד עברי שנמכר לגוי נמכר אך ורק על ידי עצמו.
"מכסף גאולתו ישיב מקנתו" מכאן שמצווה לפדות אותו בתוך 6 השנים לעבדותו אם ע":י קרוביו ואם ע"י אחרים בהתאם למחלוקת בגמרא.
אם העבד השביח, החובה לפדותו היא רק בשיעור שישית משוויו בעת המכירה לכל שנה שנותרה עד לסיום השש. לעומת זאת, אם הכחיש העבד, החובה לפדותו היא רק בשיעור ששווה ביום פדייתו.
היכן נמצא האדון בתמונה? ממה נפשך: אם נערך איתו חוזה העסקה בתנאים הנ"ל, אזיי חייב האדון לשחררו על פי חוק. ואם לא נערך חוזה ביניהם? מהי חובת האדון הגוי לציית לדעת תורה? אלא מאי? נניח שלא קיים חוזה מכירה ובאמת האדון איננו חייב לדעת תורה (מלבד בג"ץ... ) בעניין זה. אם כן, חובת הפדייה חלה על הקרובים או על אחרים אך ורק בשיעורים הנקובים (הזול מביניהם...), ואם אין האדון מסכים לכך, אין עם מי לדבר.
האם זה נכון?
תודה על ההבהרה.