ת''ר הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות אמר רב שמן לרב אשי למימרא דקלא לאו כלום הוא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמים חצי נזק א''ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזהו ותקע באזנו וחרשו חייב.
אם גרם חרשות לעבד יוצא לחפשי רק אם מדובר בחרשות ממש ולא חרשות נפשית, כלומר כשיש נזק לאיבר השמע, בין אם מבחינה תפקודית ומבנית ובין אם עצבית.
ברם קשה לי, מניין ידעו בימי קדם להבדיל בין המצבים, הרי לא ידעו לבצע בדיקות שמיעה כולל עצביות כבימינו. ההגדרה של תקע באוזנו לעומת אחזהו ותקע באוזנו אינן מספקות כדי להבדיל וגם המנגנון של הפחדה לעומת מכה וכדו' אינו מספק היות וקול בעוצמה גבוהה יכול לגרום הן לפחד והן לנזק עצבי ומיכני. כנראה שהעניין היה תלוי בהתרשמות הדיינים וחוות דעת רופאים שבדקו את העבד כמיטב יכולתם ( ולא די לשאול את העבד :האם אתה שומע, וגם פוליגרף אינו יכול לעזור כמובן... ).
אך אשמח לקרא תגובות ומקורות בעניין.