הגמרא עסקה היום בסוגיית מתן שכרן של מצוות ומנגד הביאה בסיס לדברי רבי יעקב - בן ביתו של "אחר" ממעשה של אדם שבעת ובעונה אחת קיים שתי מצוות שעליהן נאמר "למען ירבו ימיך ולמען יטב לך"| ו" למען יטב לך והארכת ימים" ואע"פ כן מת מיד לאחר קיום שתי המצוות. בהתאם לכך פסק רבי יעקב כי ה"הטבה" היא לעולם הבא.

אסמכתא לדבריו מצאתי בקטע הבא (מתוך חוברת שיעורים בפיסוק טעמים שנכתבה על ידי כותב שואות אלו):

הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה
בפרשת "שלח" נמצאו בפרשה שתי מילים שמנוקדות באופן חריג: הַשְּמֵנָה הִיא...? הַבְּמַחֲנִים הֵם...? כיוצא בזה מצאנו עוד שתי דוגמאות לפחות: הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא...?הַכְּצַעֲקָתָה...?
מה הסיבה לחריגה בניקוד? המכנה המשותף. כל השאלות הן שאלות רטוריות (התשובות עליהן ידועות מראש) וניכרת מגמה להעצים אותן. הדגש החזק לאחר ה"א השאלה מבטא את ידיעת התשובה לשאלה מראש.

אם כן, יש להקשות: נניח שמשה רבנו ידע שהארץ היא שמנה וכו'. בוודאי גם ידע שהארץ היא טובה. בכל זאת המילה "הֲטוׁׁבָה" (שם) מנוקדת כרגיל ללא שינוי (ללא דגש בטי"ת). מדוע?

נראה כי התשובה לכך מבוססת ע"פ מה שלמדנו בגמרא היום: טוב ורע אינם מושגים מוחלטים. לא כל מה שטוב לי טוב גם לחברי וכן גם להיפך. ראייה לדוגמא: תרופות שמועילות לחולים מסוימים עלולות לסכן את חייהם של אחרים. לכן משה רבנו באמת ידע שהארץ היא טובה. רק נותרה השאלה: למי? משום כך אין לנו להרהר אחר משפטיו של הקב"ה שכל דבריו אמת וצדק.

כיוצא בזה מעניין ההגדה של פסח שנקרא בע"ה בליל הסדר הקרוב. בפיוט "חד גדיא" מובא סיפור על גדי מסכן אחד שנקנה בשני זוזים (לקרבן פסח?...) ואז בא החתול ואכל את הגדי. החתול לא בסדר כמובן. אחרי כן בא הכלב, האש, המים, השור, השוחט, מלאך המוות ולבסוף - הקב"ה. אם נלך לפי הסדר שבו אחד נהג כשורה (הגדי) והשני לא נהג כשורה (החתול), לבסוף נמצא את הקב"ה בצד של... לא נהג כשורה. האומנם?! אז זהו שלא. הקב"ה בסדר תמיד אלא אנחנו הם אלה שאיננו מבינים את מידותיו.