בדיון בגמרא על הדין של שליח נעשה עד,
בהוכחת/קושית הגמרא מדברת על מצב שהשליחים של הלווה, שחוזרים אל הלווה וטוענים שפרעו למלווה או שהחזירו ללוה,
כל יכולת השליחים לומר ללוה פרענו למלוה (ללא עדים), הוא מתוך הדין של המלווה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים,
אבל לכאורה דין זה נאמר על היחס בין המלווה ללוה, זאת אומרת כאשר יבוא המלוה ללווה, יטען שיביא עדים שהשליח פרע את החוב,
אבל כאן הדין הוא בין השליח ללוה, האם השליח יכול לטעון ללוה שהוא פרע את החוב, ואולי יש להקשות שדין זה לא קשור ל"מלוה את חברו בעדים אין צריך וכו'", כי אולי גם אם לא צריך עדים בין המלוה ללוה, עדיין בין השליח ללוה כן צריך עדים?
או לצד שני, גם אם צריך עדים בין הלווה למלוה, בין השליח ללוה לא צריך עדים כי חזקה על שליח שעושה שליחותו?

יאיר