ראינו במא,ב
"חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים ושותים עמו"
למרות שמיזהר זהירי , היינו הדיון בתחילת הפרק עוסק במצב נדיר , עדיין הגמרא לא הגדירה זאת כמקרה שאינו שכיח.
התוס' במקום דן במציאות הנובעת מסיבות שונות וכך מגיעים לידי "שלא בזמנו" , אך על אובדן הפסח שהוא מצב נדיר כדברי הגמרא אינו דן בדבר.