רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה אמר לה מאן את אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא תבעה אמרה ליה אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא שוור אזל אתייה ניהלה כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה הכי והכי הוה מעשה אמרה ליה אנא הואי לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה
מובא בפירש"י
דפריש ( ליה ) מינאי. מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע.
כשדנו בזה היום הערתי שבגמרא לא מוסבר כלל עניין הזיקנה של רבי חיא. והערתי שנראה שרש"י מפרש את דברי אשתו האומרת שרבי חייא תרץ לה כך את פרישתו ממנה בהיותו מבוגר למרות שבאמת לא זו היתה סיבת הפרישה, והתברר לה שסיבת הפרישה היתה כדי לבטל ממנו את היצה"ר. זהו סיפור זהה ממש לסיפור של ישי אבי דוד עם אשתו ושפחתו, המובא בילקוט המכירי לתהילים, כאשר גם ישי נקט בגישה כזו, ולאחר כשלוש שנים ראה שזה לא אנושי ולא בריא לפרוש לגמרי.
נראה אפוא שמטרת הסיפור בשני המקורות להורות שלפי דרכה של תורה אין זה ראוי אפילו לצדיקים לפרוש מנשותיהם אם אינם כמשרע"ה, ובודאי שלא בדרך של 'אתכפיא'. ומתברר שהדבר עלול גם להביא לתוצאות לא רצויות כבמקרה שלפנינו.
וראיתי שבספר חיי מוהר"ן כתב על עצמו שלגביו כל עניין מלחמת היצר אינו קיים ואינו קשה. אולי אצלו כבר היה בגדר של 'אתהפכא'.