קראו לזה מקוה צ'ופניק, והם באו לשם לזכך את גופם ולהיכנס לשבת המלכה בדמות מלכים, נקיים בגופם בנפשם ובנשמתם.
נקיי הדעת בירושלים, גדולי רבניה, חכמים ונבונים, התכנסו בשערי המקוה, שפשפו וצחצחו את עצמם, מרקו ותיקנו, לקבל את כבוד המלכה, שבת המלכה.

היו במקווה אמבטיות ממינים שונים, חמים וקרים, רותחים וצוננים, עם בועות ועם אדים, לחים ויבשים, וברוך השם כשהיו יוצאים, היו שומעים את צפירת השבת ונהנים מזיו השכינה השורה על רחובות ירושלים, בשעה שבין השמשות לשקיעה ורחובות העיר ריקים ממכוניות מזוהמות ומתמלא באנשים נקיים.

אלא שבאותה כניסת שבת, חכמים לא נחו על דעתם, נקיי הדעת לא הרגישו מספיק נקיים, הם שמעו את הצפירה מוקדם מדי, באמצע שהיו עסוקים במקלחת, עדיין בועות הסבון בעבעו, השמפו עוד לא נשטף כראוי, הם כולם יצאו דחופים ומבוהלים בשערי המרחץ, ''מקווה צ'ופניק הקדש, אלע יידן גיין ארויס'' צעק המשגיח על המקווה, מה קרה למקווה? ערב שבת קודש, בכל זאת.

אבל כל החכמים ברחו באמצע, מקווה צ'ופניק הוקדש, אחד הבעלי בתים ששייך לו המקווה, הקדיש את זה להשם, מעכשיו אסור ליהנות ממנו יותר, היה צריך לסגור את הברז, חבל על כל טיפה, הכל שייך להשם, יצאו ופרשו הרבנים, זה בסבונו וזה בשמפואו.

וכשיצאו התברר שהוא בכלל לא בעל המרחץ, הוא רב עם בעל המרחץ וטען שהמקום שלו ובעל המרחץ טען שזה רק שלו אז הוא הקדיש את זה, אולי הוא בעל המרחץ, ואולי בעצם זה קדוש, ובכל זאת רבותינו הקדושים פרשו משם בזמן.

בסוף הגיע כהן לחווה של בעל המקווה, הוא ראה שיש לו שם בהמות שהם ספק בכורות, ספק נולדו ראשונות, הוא תקף אותם, העלה אותם לעגלה שלו והסתלק משם, בעל המקווה רגז, ''תביא לי ראיה שהם בכלל בהמות בכור'' הכהן רגז גם ''תביא לי אתה ראיה''
''אבל אתה רוצה את הבהמות שלי'' רגז בעל המקווה אז תביא ראיה, ''לא אתה תביא, הבהמות עכשיו אצלי'' ענה לו הכהן, בעל המקווה הביא את המספריים רצה כבר לגזוז אותם, להכין לו צמר לחורף אבל הכהן מנע ממנו, אסורים בגיזה ועבודה.
אז צעק עליו בעל המקווה ''המוציא מחברו עליו הראיה, לא עלי הראיה'' אז הוא החזיר לו את הבהמות שלו, ספק לא שלו, באמת הוא הכהן היה צריך להביא ראיה ובכל זאת הוא לא גזז את הצאן, כי זה קדושת בכור, קדושה אחרת שבאה לבד, מעצמה.