שנינו בברייתא
כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו, וליקט, ותרם שלא ברשות - אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם לאו תרומתו תרומה.
ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו "כלך אצל יפות" - אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה.
ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה.

כתב על זה בתרומת הדשן (סימן קפח) שהתורם עבור חבירו - זכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, והופך בכך לשלוחו לתרום. בתנאי שבאמת אנו יודעים שזכות הוא לו.
ומה שסוגייתנו שצריך שימנה אותו שליח מראש - כיון שבשעת מינוי השליחות לא ידוע לנו שבעל הפירות מעוניין בכך.

עיינו במקור, כי קיצרתי. (ועיינו גם בסוגיית נדרים ל"ו ע"ב)
והוסיף וכתב תרה"ד כי גם לגבי גט אישה כך: מוכח ביבמות קי"ח ע"ב שאם ברור לנו שזכות לאישה להתגרש, כגון במקום קטטה או ייבום - נעשה המקבל שלוחה אף שלא מדעתה.

מה שיוצא מדין הפרשת תרו"מ הנ"ל הוא ש"זכין לאדם" אין פירושו רק "ניתן לתת לאדם מתנות", אלא אף "ניתן לעשות בשמו של אדם פעולות", כגון להקנות תרו"מ ומעשרות, כמובן במגבלה שאנו יודעים שזכות הוא לו.
יש לזה השלכות מרחיקות לכת אבל לעת עתה די במה שכתבתי.