הגמרא אומרת שרב חסדא שאל את רב הונא, מה יהיה הדין במקרה של רב שזקוק לתלמיד - האם השבת אבידת אביו תקדם להשבת אבידת רבו אם לאו.
על כך אומרת הגמרא שרב הונא הקפיד על רב חסדא שכן ראה בכך פגיעה בכבודו, ומשכך מספרת הגמרא ששני האמוראים הנ"ל לא נכנסו האחד לשני, וכל אחד מהם ישב 40 יום בתענית: רב חסדא משום שגרם לחלישות דעתו של רב הונא, ורב הונא מחמת שחשד ברב חסדא.
בלומדי גמרא זו נתקשיתי בתרתי ואודה למי שיאיר את עיני:
ראשית- הכיצד הקפיד רב הונא על רב חסדא? הרי הגמרא הידועה בראש השנה י"ז עמוד א', לומדת מהפסוק "נושא עוון ועובר על פשע", כי כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו ומביאה דוגמא מרב הונא שנרפא ממחלתו והאריך ימים מחמת שהיה מעביר על מידותיו, ורש"י שם ביאר: "המעביר על מידותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו... - מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".
שנית- אם רב הונא ורב חסדא הצטערו כל אחד על מקרה זה, מדוע לא נכנסו האחד לשני, ומדוע לא ביקשו סליחה האחד מהשני?