הוא רצה לעשות לו טובה, לשמור לו על הרולקס ועל החתול שלו. שבוע סך הכל, עד שהוא יחזור מאומן עם כל הברכות והישועות. הוא לא רצה לסרב לו, מצוה לעזור לחבר ועוד לחבר שנוסע כל כך רחוק רק בשביל להתפלל. שייקח את הרולקס איתו לאומן, רצה להגיד לו אבל אז ליבו לא יהיה פנוי להתפלל, הוא הרי נוסע לשם לשם כך, והחתול, צער בעלי חיים, איך יסרב, ההפך בשמחה הוא בחר לשמור לו על חפציו.

עכשיו שהוא חזר הוא כולו משתעל, אין לו מושג איפה החתול שלו ברח, גם גנבו את הרולקס, הוא משתעל במקום לענות לו איפה חפציו.'' אין בעיה, מחר אני משלם לך כמה שזה עולה, מאה אלף דולר '' הוא אומר לו בנימה מתנצלת, לא בא לו להישבע על כסף, בטח לא על חתול, מאה אלף דולר כפרה, העיקר לא להישבע, כך הוא חונך ואצלו עקרונות זה ייהרג ואל יעבור.

בלילה הוא מתהפך מצד לצד, מאה אלף דולר זה כל הפנסיה שלו, הוא אמנם לקח על זה אחריות אבל עכשיו הוא מתהפך מצד לצד, לא בא לו לזרוק חיסכון של שלושים שנה על הכלב הזה שנוסע לאוקראיינה להתפלל אצל הגויים. ''חסר קברים בארץ, יש לו כסף לטיסות ומלונות, מה הוא רוצה ממני'' התחיל ליבו נוקפו, ומה יהיה על הפנסיה שלי, חבל שלא נשבעתי בשם השם, הייתי יושן יותר בשקט עכשיו'' וככל שהלילה העמיק כך ריחם יותר ויותר על כספו ששוכב בבנק ועלול לעבור מחר לידיים זרות. ולפני שעלה עלות השחר רגע לפני שנרדם גמלה בו החלטה שאין מצב שהוא פותח את החיסכון שלו, בטח לא לו. וכשכבר הוא נרדם הוא חלם שהוא אומד על דוכן הנשבעים וידו מונחת על תנ''ך עב כרס והוא אומד אילם, לא מצליח להוציא הגה מפיו, משביע אותו המפקיד, משביעים אותו בית הדין, אבל פיו וליבו שווים וכשם שפיו נאלם כך ליבו דמם ולא זכה לסיים אפילו את חלומו.

בבוקר כבר הוכר הגנב, כמה הוא שמח כשהחתול שלו קפץ אל זרועותיו, איך הם התגעגעו סוף סוף, הוא ענד את שעון הזהב שייקר לליבו כל כך, הוא רצה להתקשר אליו שיסיר דאגה מליבו, במקומו הייתה הודעה שהשאיר, ''אני לא מתכונן לשלם לך שקל''.
הבנים שלו אמרו לו אותו דבר, עכשיו הוא הרגיש נורא עגמומי, הוא רצה להביא להם חתול ורולקס, דמי הכפל של הגנב, אבל אחרי כאלה תשובות ירד לו החשק, מגיע להם? לא מגיע להם?