א''ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא

תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה
תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע''מ לשלוח בה יד
מתקיף לה ר"ש מידי נטלה קתני טלטלה קתני
אלא אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקא סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה רבי ישמעאל היא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה

ור' יוחנן הניחה במקומה משמע

תי', ריו"ח כל כך השתוקק שמשנתנו תסתדר בצורה הרגילה בש"ס ושלא יצא מצב מוזר שהיא כוללת בדעתו של 'סתם ת"ק' שתי שיטות חלוקות- ר"ע ור"י, מדוע אם כן סרב לקבל הצעתו של ר"ש שאין עליה קושיה ושיכולה לתרץ המשנה שכ"כ הטרידה את מנוחת שכלו?
תשובה:
פשט לשון המשנה 'הניחה' נוטה (לפחות לדעת ריו"ח) לכיוון 'במקומה' יותר מאשר ל'מקום כלשהו', די בכך לוותר על תרוצו של ר"ש!
כמובן שלר"ש או שכלל לא מוכח לאן נוטה המילה או שהעדיף לקבל 'חוסר תיאום מוחלט עם הפשט של המילה' כדי שהמשפט בכללו יצא הגיוני.

למעשה כאן רואים בברור את אחד היסודות למחלוקות התורניות- מצד אחד נסיון לברר בדיוק את כוונתו של בעל מימרא קדום מתוך הסתמכות על דבריו וההנחה שהתכוון בדיוק למה שאמר כפי שיוצא מ"פשטות לשונו" ומצד שני הנסיון לגלות מה "היה ראוי להיאמר מצד השכל בנושא זה" כשהשאלה הינה כזו, פחות מעניין אם השורה התחתונה מסתדרת עם בעל המימרא ויותר חשוב שתסתדר עם "שכלי".
היתרון בגישה הראשונה הינו ש'שכלי' המוגבל לא חוסם בפני אפשרויות חדשות להבין את ה'אמת' ולא מוכן ל'פשרות' בדרך להשגת ה'שורה התחתונה'
החסרון הינו שבמקרים רבים לא יהיה ניתן לקבל תשובה לשאלות.
בגישה השניה להפך, אם 'שכלי' הינו בר סמכא לקבוע מה האמת ורק צריך 'להצליח להכניס הפיל לקוף המחט" אז כמעט תמיד אוכל לצאת עם תשובה לכל שאלה
החסרון בגישה ברור- התשובות שלי לעיתים ימנעו ממני לגלות חכמה עמוקה יותר שהיתה לבעל המימרא הקדום, שעל הבנת דבריו וויתרתי מחמת הקושיה שהיתה לי עליו.
יש גם שיטת ביניים, שיטתו של ר"ש, שמיאן לקבל דברי ר' יעקב בר אבא ור' נתן שהרי דבריהם מצריכים שינוי גס מדי בלשון המשנה (מטלטלה לנטלה) (וכך הגיב גם לר' עמרם בדף לח:) אך מצד שני כאשר השאלה הינה אם 'הניחה' זה במקום מסויים או לא קיבל עצת שכלו לפרש שהכוונה 'לא במקומה' אע"פ שבד"כ הפשט הינו 'במקומה'