הדינים של תשלום שכר השכיר המבוארים במשנתנו יובנו יותר טוב אם נזכור שמציאות החיים בזמן מתן התורה (וכך נמשך גם בזמן חז"ל) הינה שהשכיר היה רגיל לעבוד מצאת החמה עד השקיעה, תמורת יום עבודה מלא זה היה מקבל שכר שהיה במקרה הטוב יותר מכדי צורכי מזונו (ומזון ביתו) לאותו היום, במקרה הגרוע הפועלים היו עובדים תמורת מזונם בלבד (נראה שדבר זה התורה ניסתה לבטל בהוראה שהפועל יכול לאכול כאוות נפשו מהתוצרת החקלאית שבה עוסק (זו היתה עיקר הפרנסה בזמנם) בלא תלות בשכר העבודה שיקבל), למעשה היו שנהגו לסכם עם הפועל שלא יקבל שכר מעבר למזונו.
במידה ובעה"ב לא היה משלם לפועל מיד בסוף היום את שכרו הרי שבמקרים רבים הפועל היה חוזר הביתה ללא יכולת לקנות אוכל לו ולבני ביתו, למחרת היה יוצא לעבודה רעב ועובד שוב עבודה פיזית קשה. מציאות כזו יכלה להביא למצב של סכנת נפשות לו ולבני ביתו, התורה מתארת זאת במילים 'אליו- לשכר יומו- השכיר נושא נפשו' ולכן הזהר מאד שלא להלין שכרו.
ממילא ברור שמקרה ששכיר היה מוותר על שכרו במשך יותר מיום היה מקרה מאד יוצא דופן ולא מקובל לכן החזקה ששכיר משתלם בזמנו היתה חזקה מאד. בימנו מקובל שהתשלום מגיע לעיתים אחרי 'שוטף +60' ולכן כמובן הדין יהיה שונה.