אמרו... משום ריש לקיש הלכה כר''ש אמרוה קמיה דשבור מלכא אמר להו אפריון נמטייה לרבי שמעון:
מה היה כל כך מיוחד בהוראתו זו של ר"ש שזכה להתלהבותו של שבור מלכא מפסקו?
נחזור לביאור רש"י על המשנה:

כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדאמר ר''מ הואיל ומעפרו היא חייה: והשאר של תחתון. ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט:

ר"מ ור"י נחלקו בדין למי ראוי לתת הירק הגדל מקרקע של עליון והנמצא בתוך חלקו של תחתון
שאלה זו לא ניתן באמת לפתור בצורה אמיתית שהרי מידת האמת מכירה בזכותם של העליון והתחתון בבצורה שווה ביחס לירק זה (כך סיכם ר"מ עצמו)
במקרה כזה הנסיון להכריע את הדין עפ"י התורה יוצר מצב קשה ביותר, יוצא שאם נקבע שהאמת התורנים עם ר"מ יצא שהאמת שעם ר"י מקופחת וכן להפך, בכל פסק יצא שגם התורה נאלצת להיות 'לא לפי האמת' וגם החלוקה לא ממש הוגנת.
כאן בא ר"ש בהצעה שכולה חן:
במקום להכירע הדין מתוך הב"מ ננסה רגע להבין את 'הנפשות הפועלות' של הסיפור.
בבדיקה כזו מתברר שגם אם נפסוק כר"מ כלל לא יווצר מצב שהתחתון מפסיד לגמרי שהרי כלל לא סביר שהעליון ינסה לקבל את הירקות שסמוכים לתחתית הגדר וממילא מעצמו יפקיר חלקם לשכנו.
מסתבר שדיונים שונים המתנהלים בב"מ ללא בחינת המציאות אלא רק מתוך בחינת דיני וסברות התורה מובילים למצב קשה ובלתי פתיר ואילו ההתחשבות במציאות בתוך ההלכה מובילה למצב הרמוני שנותן לכל אחד חלקו בלא הצורך בדין הקשה!