תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו ...שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:
תוס:
דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים. תימה הכתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת:

להבנת התוס' אין כלל סתירה בין קיום המצווה של פר"ו (בגדרה הדאו') לבין העובדה שבזמן החורבן היה ראוי לגרום לכליון עמ"י ח"ו, זאת מכיוון שבדרך הטבע כאשר כל זוג הורים מולידים רק זוג ילדים האוכלוסיה תלך ותצטמצם שהרי לאחוז מסויים מהילדים לא יהיו ילדים מכל מני סיבות ואם כן בכל דור יהיו פחות זוגות הורים עד לכליון האומה חלילה.
אומנם הבנה זו קשה ביותר שהרי ציווי התורה הינו 'לפרות ולרבות' וכיצד הגדירו חז"ל מצווה זו בגדר שלא רק שלא מקיים רביה אלא אף מוביל לכליה, הרי זה הפך ציווי התורה?

תשובה לשאלה זו נמצאת כאן באריכות ובקצרה אסכם שמדאו' יש חיוב בשני ילדים בהרכב מינים מסויים, ממילא ברוב המקרים לא יהיה די להוליד שני ילדים בלבד אלא יזדקקו לפחות לשלש לידות כך נמצא שהכלל גדל בהכרח הגם שהפרטים אכן יכולים לצאת ידי חובה בשני ילדים בלבד (אם הזדמן להם להוליד בדיוק בן בת לב"ה או בן בן לב"ש) שבהם אין כלל ריבוי. לכן מובן שגדרה של מצוות הריבוי נאמרה ביחס לכלל ולא לפרט.