תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב

תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה.
מאי ובלבד שלא ידמה? והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה!
אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות; דתניא: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.
א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.

אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע:
כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי;
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא,
מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

אז איך השו"ע יותר תקף מפסקי רבא שעל פסקי רבא עם פרכות לא מסתמכים ועל פסקי השו"ע המופרכים - אומרים קיבלנו הוראות מרן?

במה פסקי השו"ע תקפים יותר מפסקי האמוראים?