הוא שכב על צידו והפנה לה את גבו, השגרה והזמן שחקה להם את האהבה, הוא אפילו לא זוכר למה זה לא מסתדר להם, סתם עייפות וחוסר ריגוש שכיבו לו את האהבה. עכשיו הוא מוצא שהיא יותר מרה ממוות.
מציע לה להתגרש, נמאס לו מדבריו של הפסיכולוג שהכול בגללו, שאין אישה מתה אלא לבעלה, הוא רוצה שהיא תשתנה בשבילו, כגולם שכורת ברית למי שעושה אותה כלי, שתשב ותשתוק ולא תפריע לו לחשוב, תבשל לו ותכבס לו וגם תעשה לו ספונג'ה. אשת גולם הוא רוצה, אשת כלי שלא נגמר מלאכתה, ששוטפת ורוחצת, מבריקה וכובסת, מגהצת ואופה אבל בשבילו שום דבר לא מספיק, היא כבר לא מרגשת אותו כמו פעם.
בלילה הוא חלם שהוא בא לבית המקדש להביא קרבן תודה על החברה החדשה שלו, אשת בריתו מזיווג שני שהוא מפנטז עליה, אשת גולם אמתית, הוא חלם איך היא הייתה קשה להשגה כקריאת ים סוף, ממש יצא לו הנשמה עד שהיא נתנה לו את האו קיי שלה.
ובחלום הוא מביא למזבח את קרבנו להגיד לו תודה על הפנטזיות שלו וכשמגיע למזבח הוא רואה אותו בוכה, את המזבח, אז הוא מחבק את המזבח לנחם אותו, ''די, אל תבכה, הכול בסדר'' מנסה לנחמו, אבל מזבח מוריד עליו דמעות, כי הוא עושה רק שטויות, נודר עליות לתורה ולא משלם אגורה, מזבח בוכה חושש שמחריב את בית מקדשו.
אז הוא מבין פתאום ששום דבר לא טוב לו, הוא רק רוצה כל הזמן את זאת שלא רוצה אותו, את זאת שיש לו הוא לא רוצה רק בגלל שהיא רוצה אותו, כי מי שרוצה אותו אז הוא לא רוצה אותה ומי שלא רוצה אותו הוא הכי רוצה, על מה? הוא שואל את המזבח, על כי השם העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך, עונה לו המזבח בעצב.
למחרת הוא קם וזה היה טו באב, אז הוא הכין לה קפה כמו שהוא היה מכין לה פעם אחרי שהם התחתנו, עם הרבה סוכר ואהבה, פתאום הוא קולט שלכל יש תחליף, אפשר אפילו להשתיל כבד לב ומוח אחר אם צריך, אבל לאשת נעוריו אין תמורה, אין לו קורת רוח אלא ממנה, אשת נעוריו היא, זאת שמעבירה על מידותיה כשהוא עצבני. הוא מת עליה כי רק היא אשתו שלו, היא מתה עליו כי הוא מת עליה.