א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו ב[עשה וב]ל''ת ת''ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה
איכא דאמרי אמר רבי יוחנן משום ר''ש בן יוחי *רמז* לקבורה מן התורה מניין ת''ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה
א''ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מה''ת מניין?
אישתיק ולא א''ל ולא מידי!
אמר רב אחא בר יעקב אימסר עלמא בידא דטפשאי דאיבעי ליה למימר ...
איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא? למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה

סוגיה זו מוזרה היא עד מאד, יש כאן מעבר מאד חד בין דעה שקבורה זה עשה ול"ת מה"ת וכך מורים הרבה מקראות לדעה שזה רק רמז מהתורה ואף לדעה (במשתמע) של ר' חמא שאין כלל עניין כזה בתורה והגמ' מבארת כיצד ניתן לדחות כל המקורות ל'מצוה' זו מהתורה
גם השאלה המופיעה בסוף הסוגיה מתבססת בפשטות על ההבנה שהקבורה אינה מצד מצות הבורא אלא מצד בזיון / כפרת המת בלבד וכלל לא נוגעת לכבוד ה', ההסבר לכך הובא לעיל, רק במגדף וכד' יש צער לה' אם לא נקבר אך בסתם אדם שלא רצה שיקברוהו אין קפידה לשמים לפי הטעמים הנ"ל.
לכן לכאו' היה ראוי לפסוק כאן כר"ח שהרי בדעת רשב"י עצמו כלל אין הכרע אם סבר שזה דאו' או רק רמז (אסמכתא) ואילו בדיון ההלכתי (שהוא הפשטא דסוגיה שאזלא כר"ח) ההנחה היא שאכן אין כל מצווה כזו, אומנם הרמב"ם והשו"ע פסקו שאין שומעים למצווה שלא לקוברו וביאר הרמב"ם שזה מצד שהקבורה מצוה אך לכאו' אין זה דרך הגמ', ונראה שזו הסיבה שהשו"ע לא הביא נימוק זה אומנם קשה למה פסק כהרמב"ם בכ"ז