מלשון המשנה , משמע שהעד אכן חוזר על הגידוף בדיוק כפי לשון המגדף וכמדומני שהגמרא אצלנו בהמשך לא מציינת דרך אחרת מזו המופיעה במשנה.
מלשון הירושלמי משמע שאינו חוזר במדוייק על לשון המגדף :
"ואמרין ליה גדף אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל ואין העדים צריכין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו"

הרמב"ם הל' עכו"ם ב,ח פוסק כלשון המשנה ולכאורה אינו מביא את לשון הירושלמי :
"אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלהים לא תקלל בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי".

הרמב"ם פוסק לעיתים כירושלמי גם כאשר הוא חלוק על הבבלי , כאן לכאורה אין מחלוקת (לענ"ד כדלעיל)
האם משמע שהרמב"ם לא קיבל כאן את דעת הירושלמי , אם אכן כך הוא , מה הסיבה (יש סברה הגיונית שלא יחזרו על הדברים עקב חומרתם) ?