היא הסיבה לחייב אדם אפילו גוי שאומר מותר על דבר אסור מתוך שלא למד.
ברם הרי יש מצבים רבים בחיי בני אדם רבים שאפילו ללמוד לא היתה להם הזדמנות, אם כן כיצד נקבע כלל גורף כזה ? האם לא היה לגמרא לומר שהאומר מותר יש לבחון אם היה יכול ללמוד ולא למד או שלא היתה לו אפשרות ללמוד ואזי פטור כי אנוס ?!.
מדוע פסקו בפשטות לגבי כל גוי בלי לבחון את מצבו, ובכלל, אם כדבריי, יוצא שאולי אין כלל מחלוקת - אם היה לו ללמוד ולא למד - חייב, ואם לא היה יכול ללמוד - פטור ?
ברם יש לברר מה הכוונה במלים 'היה לו ללמוד ולא למד' ומה היה צריך ללמוד, באיזה מין לימוד מדובר ?
יתכן והכוונה לומר שהסיבה שגוי כמו גם גר תושב נהרגים אפילו על שגגות, היא מפני שלא למדו להיזהר כלל במעשיהם ולא אכפת להם לגרום נזק או אף מיתה לזולתם ולכן שגגתם כזדון נחשבת, ובעת המשפט יש לכן לדון אם נזהרו במעשיהם כמו יהודים או כלל לא וזה הגורם הקובע אם ייענשו,
כי זכורני שלאבי ז"ל היה עובד ערבי שהוא גידל ולימד אותו מילדות את המקצוע שלו, ותחילה היה בור גמור ולא ידע כלום ולא נזהר בכלום, אך במשך השנים למד מאבי ז"ל דרכי בני אדם ונעשה מהוגן יותר ( לא לגמרי אך הרבה יותר מבתחילה ), כמו שרואים הרבה אצל ( חלק מ)הערבים שחיים עימנו שבהדרגה לומדים מאיתנו להתנהג יותר בדרך ארץ,
וזהו שהכתוב בא בטענה לאבימלך שהיה לו בתור מלך ללמוד דרך ארץ יותר משאר העם שלו ואעפי"כ לא למד ולא היה אכפת לו שאנשי עירו שאלו את אאע"ה מי היא לו שרה ולא שאלו אותו על עסקי או"ש ומזה נולד חששו של אברהם שמה יהרגוהו ונאלץ לשנות ולומר שאחותו ואם כן יש להיזהר שמא אין דבריו מדויקים והיא אשתו.