פוסט של ורד נעם, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

מדוע לא חלק ריש לקיש על ר' יוחנן? או: האומנם לא חלק?

ואמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב. אמר לו רבי יצחק: יישר, וכן א"ר יוחנן. מכלל דפליג עליה ר"ל? איכא דאמרי: מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה; איכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה (מ ע"א).
ר' יצחק מתפעל מהמסורת שמסר רב נחמן בשם שמואל, ומעיר שגם ר' יוחנן בארץ ישראל סבר כן.
רש"י מפרש "מכלל דקא פליג עליה ר"ל?" – "בעיא הוא דקא בעי גמרא". כלומר הסתמא הוא שתוהה אם ייחוס דעה זו לר' יוחנן לבדו מלמד שר"ל חלק עליה.
את התשובה: מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה, מפרש רש"י מלשון שהייה: "כך היה דרכו של ריש לקיש כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח"כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ"ד ולא שמע אם נחלק עליו". ומסתבר שלפי רש"י גם תשובה זו היא משל סתמא דגמרא.
את ה"איכא דאמרי מישתא הוה שתי" רש"י מפרש שריש לקיש "שתה מיא בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא", ולפיכך לא יכול היה לדבר.
אולם המעיין בר"ח ימצא פירוש אחר: "פירוש מישהא שהי – יגע היה, ולפיכך לא השיב".
פירושו של הר"ח, כמצוי הרבה, יסודו במסורת הגאונים.
וכך השיב גאון אנונימי, אולי רב האי גאון, בפירוש קטע זה, והעתקתי בדילוגים, ראו עוזי פוקס, תלמודם של גאונים עמ' 471:
"וששאלתם הא דאמ' שמואל... אין, מישחא הוה שחי ליה ושתיק ליה... מאי פירושה. ... אמ' ליה ר' יצחק לרב נחמן יישר כוחך בהא שמעתא כי אמת היא וכן אמ' ר' יוחנן. אמ' ליה רב נחמן מיכלל שאתה שמח בשמועה שנאמרה משם שמואל כר' יוחנן, ידענו דפליג ר' שמעון בן לקיש.
אמ' ליה ר' יצחק הין, כך היה הדבר אלא שבאותה שעה דאמרה ר' יוחנן לשמעתא היה ריש לקיש שתוי יין ושתק ולא הוזכרה חלוקתו. ואיכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה, שהיה ריש לקיש יגע ביותר באותה שעה ומיגיעתו לא יכל לדבר ולפי כך שתק, שיגיעה כזאת נקראת בלשוננו שיחיא.
ואשר כתבתם "מישדא הוה שדי ליה" טעות הוא... וגם כן הלכה כשמואל... וכל שכן רובה דמתניתא כשמואל רהטין".
כמה עניינים מתחדשים כאן:
א. שואלי הגאון גרסו כנראה בשאלתם לכתחילה "מישדא הוה שדי", כנראה תיקון מוטעה של השורש הנדיר שח"י/ שה"י לשורש המצוי שד"י – לזרוק, שאכן חסר משמעות כאן.
ב. הגאון מפרש מהשורש שח"י שבארמית גלילית פירושו עייפות (סוקולוף בבלית עמ' 1114, א"ילית עמ' 544), ומוכר גם בסורית ומנדעית. הביטוי "שהי פהי" המוכר לנו מהמדרשים במובן של בטלנות מקורו גם כן בשורש זה. [האם השימוש בארמית א"י כאן מלמד שמסורת מארץ ישראל לפנינו? אם כן, אין זו מסורת הירושלמי, כפי שיתברר להלן].
ג. הגאון מפרש שלא הגמרא היא השואלת ועונה, אלא לפנינו המשך השיחה בין רב נחמן לרבי יצחק.
ד. לפי פירוש זה, ריש לקיש לא שתה מים אלא היה שתוי יין. לשון אחר – לדברי ר' יצחק הוא היה עייף או שיכור.
ה. נימוק הפסיקה של הגאון מעניין – ריבוי המקורות התנאיים בסוגיה שלפי פשוטם תומכים בשיטתו של שמואל, שהיא לכאורה גם שיטת ר' יוחנן, שהמודה במין אחד חייב שבועה.
וכעת נשוב ונשאל: האומנם שתק ריש לקיש? ובכן, לפי הירושלמי המקביל מסתבר שממש לא.
תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת שבועות פרק ו דף לז טור א /ה"ב
רבי אמי בשם רבי יוחנן ,מתניתא בטענו חיטים והודה לו בשעורים, אבל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל *פטור* (כצ"ל גם בי' כתובות ועיין פ"מ) [...] רבי חייה בשם רבי יוחנן לא סוף דבר בטענו חטים והודה לו בשעורים, אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי חכמים *פטור*.