בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשבה אזלינן דאיכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא
שאלת רב אשי לוקחת כמובן מאליו שניתן לבצע מחשבת פיגול על סמך אכילת אדם אחר. מילא בכלב או אש שזה יותר תלוי ברצון ומעשי החושב, מובן מדוע יש פיגול, אבל למה יש פיגול כשמחשב על אדם אחר שזה תלוי ברצונו של האוכל האם לאכול חוץ לזמנו או לא. איך מחשבת פסול של החושב חל כאשר הוא חושב על מישהו אחר?
ובנוסף - הגמרא פושטת שאכן יש פיגול גם במקרה זה. מה יהיה הדין כאשר יש מחשבת אכילה חוץ לזמנו על הקרבן שייאכל חוץ לזמנו, בלי מחשבה על אדם אחר ספיצפי שיאכל? האם מסקנת הגמרא שיש פיגול תכלול גם מקרה זה? ואם אכן כן, הגמרא היתה צריכה להתחיל עם שאלה זו ולפשוט ואז לעבור למקרה היותר מחודש של שני בני אדם כל אחד חצי כזית.