א. נטל הימנה עצים אסורה בהנאה וכו'. לפנינו במשנה אסורין בהנאה, הסיק בהן, ולא הסיק בה. ולכ' זה יותר בדקדוק דהא קאי אעצים ולא אאשירה.

ב. (בעמ' ב'). וצריכא וכו'. לכאורה הדבר צ"ב, דהא תינח אי סברא זו דבעידנא דקא גמרה פת להיאפות כבר קלי לה האיסור, יהיה בה כדי להתיר את הפת, ניחא, אבל אם למעשה הפת אסורה, מאי ס"ד דשאני לגבי פדיון, וכי שתי דרגות איסור יש שנאמר איסור זה בר פדיון וזה לא. וצ"ב.

ג. אמר רב חסדא אמר לי אבא בר רב חסדא. לכאורה לא את בנו הוא מצטט, וא"כ מצינו כאן שני רב חסדא, דבר שכמדומה שלא שמענוהו מעולם.

ד. עובדין לשברים. ברש"י אכתי לא חשיב לה תקרובת. ר"ל דבעמוד הבא יבואר לגבי אבני בית קוליס שחיפן גוי בדרכים די"א דלא מהני ביטול כיון דהוי תקרובת, ואף החולק מודה דהוו תקרובת אלא דפליג מטעם אחר עי"ש. ולכאורה כוונת רש"י כאן דאילו הוי תקרובת לא הוה נידון דעובדין לשברים דזה שייך רק בשברי ע"ז ולא בשברי תקרובת. ולכ' שברי תקרובת ודאי אסורין משום דאין ביטול לתקרובת.