א. ולא פליגי. רש"י הביא כאן פירוש מאביו. (ואין שם שום ט"ס מאחר שכן העתיקוהו בתוס'). וידוע דברי הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת שמכאן סתירה לאימרת העולם שאביו של רש"י לא היה למדן (בקשר לרש"י הראשון על התורה).

ב. גורגי דארמאי. השואלים לא פירשו ממה עשויין אותן גורגי, אבל התוספתא שהביא להם רבי אבהו כוללת כל הסוגים.

ג. הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין. הכוונה לבליעת איסורים, ולא למטהר יינו מיין נסך, שכן בסוף התוספתא מסיים דהוא הדין ליין נסך. וכמובן אין הכוונה לטומאה כגון מת או שרץ, דזה לא שייך לניגוב ויישון.

ד. והעדשים. פירש רש"י דהיינו הגת עצמה. וכמדומה דבמסכת בבא בתרא בסוגיית המוכר בית הבד מבואר דנקרא כן משום דצורתה כעדשה (אליפסה בלעז).

ה. ואי איכא קטרי שרי להו. מסתבר דהיינו בהדחה וניגוב, אבל ביישון א"צ להתיר קשרים, וכן משמע ברש"י בתחילת עמוד ב'.

ו. (בתחילת עמוד ב') דצבתא לנגבן. לכ' צ"ל מנגבן.

ז. וכל הגת כולה טהורה. ובסמוך מבואר דהיינו משום שהאשכולות מפסיקין בין היין שסביבות המגע לשאר היין. וזה נראה קצת רחוק במציאות שיוכל להיות הפסק גמור על ידי אשכולות. ויל"ע.

ח. את שדרכו להטביל. ברש"י שתשמישו על ידי צונן. קצ"ב דמבואר להלן בברייתא דכגון זה צריך להקדים הדחה. ויותר היה לרש"י לפרש כלי שלא נשתמש בו העכו"ם כלל.

ט. הסכין שפה. בתוס' הביאו מגמרא להלן דמהני רק להשתמש בה בצונן. ועיי"ש בגמרא עוד ג' חומרות, דבעינן עשר פעמים, ובקרקע קשה, ובסכין שאין בה גומות.
וברש"י כתב דהיינו לוטשה במשחזת. וקצת נראה דמה שכתב ברש"י להלן עו עמ' ב' די"א משפשפה בבגד צמר, שייך לכאן, ועי"ש בס"ד.

י. מתוך שנאמר במי נדה. היינו דבדרך כלל מתפרש מלשון הזאה, כמו וידו אבן, כמו בריש פרשת חוקת ועוד, וזו הס"ד, ומוציאין מידי פשוטו לפרש מלשון נדה ממש.

יא. הני כלי זכוכית. ידוע דכמה פוסקים נקטו דזה רק מדרבנן, והפר"ח תמה דמשמע כאן דזו סברא דאורייתא. וידוע הנידון לגבי כלי פלסטיק, דבעל שבט הלוי סבר דגם הם חייבין טבילה מהאי טעמא דניתן להתיכן ולתקנם, ומרן החזו"א נהג והורה שלא להטביל, דאף אם נאמר שאילו היו בזמן חז"ל היו גוזרים, מ"מ כיון שלא היו ולא גזרו אינם חייבין.

יב. אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא. השנה (תשע"ח) יצא דף זה ביו"ט א' דפסח, ובדרך רמז למה דאי' ברמ"א שמהרי"ל היה מניח על שולחן הסדר כלי כסף שמושכנו בידו מעכו"ם, להרבות דרך חירות.