הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי "מאי טעמא"

גמ'. מאי טעמא דרבי יהודה? אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי בנותר, כתוב אחד אומר: (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בקר, וכתוב אחד אומר: (ויקרא ז) לא יניח ממנו עד בקר, אם אינו ענין להניח, תנהו לענין מחשבת הינוח.
ורבי יהודה האי קרא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: (ויקרא ז) ובשר זבח תודת שלמיו - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה,
חליפין וולדות תמורות מנין? תלמוד לומר: ובשר
חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר: זבח
ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח? תלמוד לומר: שלמיו
לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין?
תלמוד לומר: קרבנו, כולן קורא אני בהן לא יניח
אם כן, לימא קרא לא תותירו, מאי לא יניח? אם אינו ענין להינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח.
התינח להניח, להוציא מאי איכא למימר?
ועוד, טעמא דר' יהודה סברא הוא, דתניא, אמר להם רבי יהודה: אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול? אף חישב להניחו למחר – פסול, אלא טעמא דרבי יהודה סברא הוא.

הסבר:

במשנה מובא הביאור לדעת חכמים במשנה שמחשבה פוסלת בקרבן רק אם מדובר במחשבה של [הקרבה] חוץ לזמנו או חוץ למקומו. ואילו לרבי יהודה שחולק על חכמים במשנה לא הובא נימוק. לכן הגמרא שואלת בתחילת הדיון "מאי טעמא דרבי יהודה". הגמרא מביאה פסוק כמקור לדינו של רבי יהודה.

נשאלת השאלה מדוע הגמרא לא פתחה את השאלה על רבי יהודה על ידי הביטוי "מנלן", שהוא הביטוי המתאים לחיפוש מקור בתורה לדין מסויים?
בדרך כלל, הביטוי "מאי טעמא" פותח שאלה למציאת מקור מסברא, ובסוגייתנו באמת הגמרא מגיעה למסקנה, שדינו של רבי יהודה מבוסס על סברא ולא על דרשת פסוק.
ויש להוסיף, שכנראה הגמרא ידעה כבר בתחילת הדיון שזהו נימוקו של רבי יהודה, ולכן פתחה בניסוח "מאי טעמא". והדיון בפסוקים נועד להדגיש בדרך השלילה, שנימוקו של רבי יהודה איננו על סמך דרשה מפסוק – מדאורייתא.

גם אם המקור לדינו של רבי יהודה הוא מסברא, הדין הוא מדאורייתא. הסברא כאן היא שמחשבה דינה כמעשה [התוס' בדף כו עמוד ב ד"ה "אמר"].

יש פעמים רבות בש"ס שהביטוי "מאי טעמא" מופיע לפני "חיפוש" פסוקים. ולכן באותם מקרים ניתן להסביר כך: "מנלן" או "מנא הני מילי" מופיע כאשר מדובר על דעה אחת במשנה ["סתם משנה"] אולם כשדנים על דעה שהיא במחלוקת אזי הניסוח הוא "מאי טעמא".