כך למדים שמתעסק בקדשים פסול. ולא מובן לי, הרי אזכור הרצון כמחייב מופיע בפסוקי נדרים נדבות ושלמים שהם באמת קדשים וולונטריים כלומר ניתנים מרצון הנותן ואזי ברור שהרצון מחייב, אבל מניין שהוא הדין גם בחטאת ואשם שהם חובות וצריך להביאם גם אם בעצם אינו רוצה, אלא כבעל חוב, או שמא בהם רוצה עוד יותר שלא צריך היה להיכתב, אם כן מדוע צריך פסוק, וכי אין זו סברא פשוטה שהאדם צריך לרצות להתקרב לקב"ה אם רצונו להתכפר ?
( בעצם השאלה היא מדוע נזכר הרצון דווקא באלו ולא בחטאת ובאשם )