ביאור נפלא מהגר"א
איתא בגמ' (ברכות כ:) דרש רב עוירא, זמנים אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י י) והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו כו). אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
על מאמר זה קשה:
א. למה הקדימו את הכזית לפני הכביצה, הרי אם מדקדקים על עצמם עד שיעור כזית הקטן מכביצה כל שכן שידקדקו עד כביצה.
ב. הרי "ואכלת ושבעת" זהו מאמר ה', ומי איכא ספיקא כלפי שמיא לומר עד כזית עד כביצה שהוא דבר התלוי בפלוגתא בין חכמים לר' יהודה בגמ' (שם מה.).
ג. מדוע שיבח הקב"ה לפני מלאכי השרת דווקא את החומרא הזאת, הרי מצינו עוד חומרות שהחמירו ישראל על עצמם כגון טיפת דם כחרדל, שהחמירו בנות ישראל על עצמן (ברכות לא.) ועוד.
וליישב כל זאת יש לומר. הנה הרי"ף (עירובין כו.) כתב, ששיעור ב' סעודות הוא י"ח גרוגרות, שהם ו' ביצים. ובזהר הק' (רעי"מ רמד:) איתא, שבג' ביצים יש עשרה זיתים שהם ט' גרוגרות, שהרי הזית קטן מהגרוגרת בעשירית. ולפי"ז אתי שפיר. כי שיעור סעודה הוא ג' ביצים כנ"ל, שהם עשרה זיתים. וכשיש לאדם שיעור כזה, חייבה התורה שיאכל בעצמו ויברך על מזונו כמו שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת" – בלשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים, מחפשים בנרות איך לגדלו ולרוממו ביתר שאת.
לכן, כשיש להם שיעור כזה שהוא י' זיתים, מהדרים הם אחר עשרה, כדי שלכל אחד מהם יגיע כזית ויברכו בשם. ואם לא ימצאו עשרה לא יאכלו בעצמם, אלא יהדרו לפחות אחר שלשה ויתנו לכל אחד כביצה כדי לברך לפחות בזימון.
ושפיר הקדים הקב"ה לשבחם על כזית - דאיירי במחלק סעודתו לעשרה, לפני שמשבחם על כביצה, דאיירי באין לפניו עשרה, שמחלק סעודתו לשלושה.
וזה שהשתבח בהם הקב"ה דווקא בענין זה הוא, מכיוון שהם נושאים פנים בתורה ומדקדקים בה, לכן נושא גם הוא פניו אליהם. אך כשח"ו אינם נושאים פנים גם הוא אינו נושא פניו, כדכתיב "אשר לא ישא פנים" וגו'. וכדאיתא בגמ' (שבת יג:) ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה.
ובזה א"ש גם מאמר הגמ' (סוטה לח:) ואמר ריב"ל, אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט) אל תיקרי יבורך אלא יברך. ולפי מה שנתבאר מובן הקשר בין סוף הפסוק לתחילתו, שכן רק מאחר ובעה"ב בטוב עינו חילק מלחמו לדל, לכן בדין הוא שיטול כוס של ברכה ויברך.
ביאור הגר"א על משלי כב, ט