קיבלתי במייל ממאיר מנדלסון ממקסיקו:

בסד.
השלום והברכה ...
אתמול בדף היומי, עצרנו לרגע ועשינו חושבים.
משהו לא הסתדר לנו עם כל האפשרויות השונות של כל מיני מצבים ומקומות של זוהמה וריחות לא נעימים וקריאת שמע.
אפילו די נגעלנו מכמות העמודים המוקדשים לנושא ולכל הפירוט...
לא נראה לנו סביר שבזה עסקו חכמנו.
ידענו שיש פה משהו נוסף, משהו מאחורי הקלעים, משהו שיש בו חוט מקשר ומכנה משותף ....
יגענו, ולסבירות דעתנו בחבורא הגענו למסקנה הבאה:

לפני המסקנה, עוד קצת - שאלנו את עצמנו: מה ריח רע וזוהמה באים ליצג?
ופה התחלנו עם תשובות:

א. בבראשית מסופר שהנחש הטיל זוהמה באשה.
ב. במתן תורה פסקה אותה זוהמה שחזרה לאחר חטא העגל.
ג. בעולמנו, אזורים של עניות מלווים בלכלוך עניות זוהמה ריח רע וכדו'.

למסקנתנו, חשבנו שיש הבדל בין שמע ישראל שזה קבלת עול מלכות שמים ותפילה שזה כבר מעמד יותר עליון ויותר בטרקלין של מלך ...

גם כך שאלנו את עצמנו: מה זה כל הזמן הדקויות האלה שפתאום בן האדם נמצא במצב של רגעים אחרונים בזמן קריאת שמע?

חשבנו ש:
יש אנשים שאומרים: דת - בבית כנסת, ככל העמים - ברחוב...
ואומרים לנו חכמנו: לא ולא! -
קירבה עליונה לשכינה - בבית כנסת מקדש וכו',
ומצב של יראת שמים - כל הזמן, ברחוב באשפה בזוהמה בעולם הזה,
אף פעם לא להתנתק מהשכינה זה מצב של שמע ישראל.

יש עוד נדבך נוסף קטן שעדין לא גיבשנו את כל הרעיון:
פסולת - מה מסמלת פסולת או צואה?
בינתיים חשבנו לכיוון שכל דבר בעולם הזה סופו מתכלה מתבלה ומייצר פסולת. אדם הראשון לא יצר פסולת,
בגן עדן הכל היה במצב של אין סוף וברכה,
כמו המן במדבר שהיה מאכל טהור נקי מדויק משביע ולא מייצר צואה, כי איש כפי צורכו ולא יותר מצורכו...
אנשים היו לוקחים או משתמשים בחומר גלם של העולם הזה בדיוק לפי הצורך...
אנחנו לעומתם עם עיניים גדולות מאוד, שקועים בעולם הזה, צורכים יותר מעל ומעבר, ולכן הביטוי של הצריכה הענקית הזאת דוחפת או מושכת אותנו יותר לחיים פיזיקליים גשמיים, פחות רוחניים, וזה יוצר פסולת, בלאי, צואה, סירחון, נפיחות וכדו'.

כל זה מאוד מתאים ב "מי שמתו מוטל לפניו" - הגוויה ללא נשמה, אבי אבות הטומאה ...
כשהנשמה בגוף זה שיא התפארת וקידוש השם.
ללא נשמה - הכלי, הגוף הבהמי, אב טומאה זוהמה צואה וכו' וכו'.