השותה מים לצמאו - מברך שהכל.

לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא.

אם הוא נחנק ממאכל, פשיטא שלא יברך. איך הוא יכול מעשית לברך?

(אגב, היה אפשר להביא נפק"מ נוספות פשוטות, כמו השותה מים כדי לבלוע תרופה ואינו צמא, או שאינו מרגיש בכלל צמאון, ושותה רק לרפואה).

אפשר לפרש שמיירי על ברכה אחרונה, לפטור אותו, ועיין תוס' שמביא מחלוקת בעניין.

פירוש זה יכול להתאים לסדר המשנה:

תחילת הפרק עסק בברכה ראשונה.

עכשיו במשנה האחרונה מדברים על ברכה אחרונה (על שבעת המינים ועל שלק).

אם ברכת המים כאן מדובר בברכה ראשונה - מסתבר להכניס במשניות הראשונות של הפרק.

אבל:

בראש דף מד: נחלקו האמוראים אם מברכים נפשות על מים (ועל ירקות). וגם רב אשי (מחותמי הגמרא) מעיד שכד מדכרנא הוא מברך נפשות על מים.

משמע שלא הייתה הלכה רווחת לברך נפשות על מים. ואם המשנה מדברת על ברכה אחרונה - היו צריכים להוכיח ממשנתנו.

(וממילא קשה, אם כן מה הכוונה "פוק חזי מאי עמא דבר" אם אפילו גדול הדור, רב אשי, אינו מוחזק בזה בקביעות!).

בכלל, לבבי ברכת "בורא נפשות" -
במשנה לא מצינו רמז לברכה זו כברכה אחרונה.

עד כדי שבדף לז אומרים על אורז "לאחריו ולא כלום". ורק הגמרא ורש"י מוסיפים "אלא בורא נפשות".

ובמעשה רבי יוחנן שאכל זית ובירך אחריו תחילה וסוף אומרים " דילמא בורא נפשות" - משמע שיש צד שלא מברכים ברכה אחרונה זו (וזו סברת מי שרצה להוכיח מכאן שבירך מעין 3).

ואכן יש ראשונים (ריטב"א לדוגמה) שכתבו שברכת נפשות היא שבח של רשות ומעלה לברכו, ואינו חובה.