בגמ' מובא מעשה שאחרים הודו ל-ה' על שניצל אמורא, ובעניית אמן יצא ידי חובתו, וכן נפסק בשו''ע.
והתקשתי שמספר פעמים ראינו שרק אדם שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתם ( ולפעמים אפילו חיוב דרבנן לא מספיק להוציא ידי חובה), אז כיצד פה אדם אחר שכלל לא מחוייב מוציא ידי חובה מחוייב ?(בביה''ל כותב בתירוץ אחד שלכן חייב לענות אמן, אך עדיין לא ברור איך מוציא)
חשבתי אולי להסביר שהחיוב בברכת הגומל, הוא לא לברך, אלא להרגיש הכרת הטוב שמביאה לידי ברכה ששייכת לכל מי שמרגיש הכרת הטוב, ולכן מי שיש לו הכרת הטוב ומברך, אפשר לצאת בברכתו.
אך עדיין לא מצאתי רמז לכך, ולכן מציע את זה בפניכם אם יש הסבר טוב יותר או ביסוס לכך