עוד שאלה:

בשהיה, בפשטות החשש הוא משום בישול ממש בשבת. שמא יחתה למהר בישולה.

אך רש"י לאורך הסוגיה משתמש במונחים של הטמנה:

בדף לו: במשנה ד"ה עד שיגרוף: משום דמוסיף הבל.

בדף לז. ד"ה לא שנו: על גבה דלא נפיש הבחא כולי האי.
ד"ה היינו דשאני: דכי משהי לתוכה דשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ (סברא שהובאה בהטמנה).
ד"ה משהין ע"ג גרופה וקטומה: דלא חיישינן משום דסליק לה הבלא מאידך.

***

בפשטות הסברה בהיתר גריפה וקטימה הוא משום שעושה סימן בכך ולא יבוא לחתות.

מרש"י משמע שסברת ההיתר הוא ביטול חשש הטמנה, שאינו מוסיף הבל או שלא יבוא להטמין ברמץ.

נשמע ערבוב בין שתי סוגיות שלא קשורות זו לזו