אביי מחלק בין היתר לצורך גופו להיתר לצורך מקומו. ורבא חולק מסברא, ששניהם נחשבים צורך.

מהמשך הסוגיה, בגמרא על המשנה בדף קכד נראה שאביי לא השתכנע וממשיך בשיטתו ושוב סובר כך נגד רבא.

מה א"כ סברת אביי לחלק?

נראה לומר שההיתר בגופו הוא לא משום צורך, אלא משום שמבטל שם "כלי שמלאכתו לאיסור" ממנו. בשעה שצריך לו לעשות מלאכת היתר - נמצא שהשתנתה הגדרתו, והוא מרוקן ממנו כרגע שם כלי שמלאכתו לאיסור. מה שאין כן במקומו, שאינו משנה את ייעוד הכלי אלא רק יש היתר משום צורך חיצוני.