תַּנְיָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה.

תַּנְיָא. מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לַקּוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין. אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל וְהִיא מַחְזֶקֶת.
מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לַעֲרֵיבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ. נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים וְהִיא מְקִיאָה.

רש"י פירש שהכוונה לגזירות י"ח דבר (ואמנם הר"ח פירש שהכוונה על "בו ביום" של מינוי ראב"ע לנשיא).

לפי זה מובן. ר"א הוא שמותי, וכשיטתו סובר שתקנות ב"ש מעליותא.
רבי יהושע מבית הלל, והם חלקו על תקנות אלו שנכפו עליהם באותו מעמד. לכן הוא מבקר אותן, כדעת ב"ה.

מעניין שבמשל של ר"א יש דברים של עיקר סעודה, שנמשלו לתורה (במסכת מגילה על לימודים שונים אמרו: טבא חדא פלפלתא חריפתא (מקביל לחרדל) ממלי צנא קרי (=קישואין ודלועין)).

ואילו רבי יהושע מביא במשל שלו ענייני מתיקות וקינוח סעודה (דבש, תאנים ורימונים).

ועוד, שהמוצרים במשל ר"א הם מטוב מצרים ("זכרנו... אשר נאכל במצרים... את הקישואין". ודלעת נקראת "דלעת מצרית").

והמוצרים במשל ר"י הם משבח ארץ ישראל שבפרשתנו.