הגמרא (דף יומי, עירובין כז) מביאה מחלוקת בדרשת מעשר שני, אם דורשים ב"ריבוי ומיעוט" או ב"כלל ופרט".
זו מחלוקת מפורסמת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ונסביר את מקור המחלוקת.

א. שיטת רבי ישמעאל היא שבמקום שיש כלל ואחריו פרט - הרי שהפרט בא לפרש את הכלל, ולכן "אין בכלל אלא מה שבפרט". במקרה הפוך, פרט ואחריו כלל - הרי הכלל הוא הפירוש של הפרט, ואין לנו אלא הכלל.

מה קורה ב"כלל ופרט וכלל"? הפרט עיקר. אומנם, כיוון שיש כאן מעין סתירה בין הכללים, אנו מרבים משהו, השאלה כמה מרבים (וכפי שמופיע בסוגייתנו, השאלה "מאיזה כיוון" מסתכלים. האם יש כאן כלל ופרט [והעיקר כפרט] והכלל השני מוסיף, או להיפך, יש כאן פרט וכלל [והעיקר ככלל] והכלל הראשון מוריד.

ב. לעומתו, רבי עקיבא דורש ריבוי ומיעוט. כלומר: למה שקרא רבי ישמעאל "כלל" - הוא קורא ריבוי, שבא לרבות הכל. אח"כ בא המיעוט ומיעט משהו. ולכן יצא במקרה כזה שר"ע ידרוש יותר, לעומת רבי ישמעאל שאומר "אין אלא פרט", ומתעלם מהריבוי הראשון.
במקרה ההפוך, קודם מיעטנו, אח"כ ריבינו - נשארנו עם ריבוי אך המיעוט הועיל. ולכן לא נרבה הכול כמו רבי ישמעאל, אלא נמעט משהו.
ובריבוי-מיעוט-ריבוי יוצא שהעיקר הוא הריבוי, והמיעוט הועיל רק למעט משהו קטן.

ג. כפי שרואים, המחלוקת היא מהותית. לא רק מחלוקת איך דורשים, אלא מחלוקת אפילו בשמות של התופעות - האם זה כלל או ריבוי, פרט או מיעוט. הלוא דבר הוא!

ד. באופן כללי ישנה מחלוקת גדולה בין רבי ישמעאל הסובר "דיברה תורה כלשון בני אדם" (ולכן בכפלי לשון כמו "ראה תראה", "הענק תעניק" - איננו דורשים שום דבר), לבין רבי עקיבא הלומד בכל מקרה כזה לדרוש. כך גם בייתורים נוספים, רבי עקיבא הגיע מבית מדרשו של נחום איש גמזו שדרש כל אתין וגמין שבתורה. רבי ישמעאל לעומתו היה מפטיר: דיברה תורה כלשון בני אדם.

שיאה של המחלוקת מגיע בדרשה של רבי עקיבא לחייב גם בת כהן ארוסה שזינתה סקילה, מריבוי ו"ו - ובת איש כהן. ורבי ישמעאל הגיב בתרעומת: וכי מפני שאתה דורש בת-ובת נוציא לזו לשריפה?!

ה. השיטה של רבי ישמעאל מסתכלת על התורה כמאמר שלם, אותו אנו מנסים להבין בדרכי הלשון הפשוטות. דרכו של בן אדם לכפול מילים להדגשה או ייפוי הלשון. דרכו של אדם לשים "את" לפני מושא (אע"פ שאפשר להבין זאת בלעדי ה"את", אך זה מקל על ההבנה). דרך בני אדם להוסיף "גם" ואות האות ו"ו לציין הוספה, אף שאפשר לנקוט לשון קצרה בלעדיהן.

ו. כך בכלל ופרט. דרכם של בני אדם שנותנים כלל ואח"כ דוגמות כדי להסביר למה התכוונו. לכן לא אכפת לנו מהכלל, אלא אנו מסבירים שכוונת הכלל היא לפרט. ולמה נאמר הכלל? בגלל נוחות הלשון וקיצורה, הדרך לנקוט דבר כללי, ואחרי שסיימנו לבאר את העניין לרדת לפרטי העניין. כך גם בפרט וכלל, דרכם של בני אדם לתת דוגמות ואז לבאר שכל אלו רק דוגמה לכלל הגדול. לכן לא אכפת לנו מהדוגמות, אלא מכלל.

ז. רבי עקיבא לעומת זאת לומד כל קוץ וקוץ ותולה עליו תילי תילים של הלכות. הוא לא מסתכל על הפרשה השלמה, אלא על כל אות ואות בדרך. ולכן שואל: מה מוסיפה לי כאן, במילה הזאת, האות המיותרת, המילה "את" ו"גם".
זה נוגע גם לתפיסה שהתורה ירדה מידי הקב"ה, ולא באה לדבר בלשון בני אדם, אלא יש כוונה אלוקית בכל אות (כדברי האגדה שהקב"ה קושר כתרים לאותיות. כלומר: האות לא רק כלי לצרף משפט, אלא כל אות היא מלך בפני עצמו. ורבי עקיבא דורש את תגי האותיות - תג בארמית היינו כתר, כמו "ודאשתמש בתגא חלף").

ח. משכך, אי אפשר לומר: אין בכלל אלא מה שבפרט. שאם כן, למה נכתב הכלל? אנו לא מסתכלים על הפסוק כעניין שלם שחלק אחד בא לפרש חלק אחר, אלא אני צריך להבין בכל מילה, עוד לפני המילה הבאה, מה עניינה. לפיכך מיד אנו נרבה או נמעט וכו'.

ט. נראה להוסיף: כידוע, רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים, ועד אז היה רועה צאן עם הארץ. המדרש אומר שהוא נכנס ללמוד בבית הספר עם בנו הקטן, והיה מחזיק איתו את לוח האותיות ולומד.

בדרך כלל ילד קטן אינו יכול לרדת לעומקן של דברים. הוא מקבל את האותיות כפי שהן. אח"כ, כשהשכל שלו מתבשל ומתפתח, הוא כבר לא מתעמק באותיות, אלא במשפט השלם. לכן כשיש לנו ספק בכתיבה של אות מסויימת בסת"ם, קוראים דווקא לתינוק "דלא חכים ולא טיפש". אם היה התינוק חכם ויודע כבר לקרוא משפט שלם, הוא ישלים בלי לשים לב את האות המסופקת על פי ההקשר.