אביא את כל מהלך הדיון בין רבה בר רב חנן לאביי כדי להסביר את מה שקשה לי.
רבה בר רב חנן שאל איך ייתכן שמבוי שהיו בו שני גדולים כאלו לא היה בו שיתוף.
ענה לו אביי שרבה אין זה כבודו להתעסק בזה. והוא - אביי - טרוד בלימודו. ובני המבוי האחרים, לא אכפת להם.
ואם תאמר שאקנה לכולם פת בשביל העירוב. כיוון, שאם מישהו ירצה לקחת פת זו בשבת לא אוכל לתת לו, אז בטל השיתוף. < אני מבין (וזה חשוב לשאלה) שהרעיון לא היה להניח פת לשנה שלימה (כגון מצה - שלא תתעפש), דא"כ למה אומר שלא יוכל לוותר לו משלו. וכלשון הריטב"א, אין יכולת בידי לוותר את שלי ולתת לו. אלא הכוונה שכל ערב שבת ייתן פת בשביל כולם. ואין בזה טרחה כי לא צריך לאסוף מכולם.>
אמר לו רבה בר רב חנן שיקנה להם רביעית חומץ מתוך החבית שלו. ובזה אין הפסד.
אמר לו אביי, שכיוון שאין ברירה, אם ייקח מהחבית חומץ, הרי יכול להיות שיקח את החומץ של העירוב ויתבטל העירוב.
מתי יש חשש שיסתפק מהחומץ שבחבית? אם בשבת, הרי צריך שהפת - או החומץ במקרה זה - ישאר קיים רק כל בין השמשות ואח"כ לא אכפת לי אם נאכל.
אלא מה, מדובר בחבית שמונחת כל השנה (כמו שכתב רש"י) ואז יש חשש שיקח במהלך השנה את הרביעית שאותה הקנה להם.
וזה מה שקשה לי. היה צריך רבה בר רב חנן לומר לאביי, שיקנה להם כל ערב שבת, כמו שהבנו לגבי הפת שמדובר שיקנה להם כל ערב שבת ואין בזה טרחה. ובאותו זמן בין הקניין עד אחרי בין השמשות, לא יקח מהחומץ.
ייתכן שאחת או יותר מההנחות שלי לא נכונות ואין כאן שאלה כלל.