דף פד - איסור שבירת עצם בקרבן פסח
1. משנה: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והסחוסים.
2. לדעת רבא (ובברייתא מוכח כמותו) פירוש המשנה הוא כך: ראשי הכנפיים והסחוסים גם נמנים עליו בפסח משום שהם נאכלים בשור הגדול על ידי שליקה.
3. גידים שסופן להקשות: לרבי יוחנן נמנים עליהם בפסח והם מקבלים טומאת אוכלים משום שעכשיו הם רכים, ולדעת ריש לקיש לא נמנים עליהם בפסח ואינם מיטמאים טומאת אוכלים, משום שהם עתידים להיות קשים. למסקנה חזר רבי יוחנן והודה לריש לקיש משום שהדעה בתנאים שהולכים אחרי 'עכשיו' היא דעת יחיד.
4. משנה: השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה את הארבעים.
5. מותיר בטהור אינו לוקה משום שזה לאו הניתק לעשה של שריפת הנותר, או משום שזה לאו שאין בו מעשה.
6. המקור שמי ששובר בטמא אינו לוקה: לדעת חכמים משום שכתוב "ועצם לא תשברו בו", 'בו' - ולא בטמא. לדעת רבי המקור הוא מכך שנאמר "בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו", מהסמיכות בפסוק נלמד שרק הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם.
7. הרבה דעות נאמרו מה הנפקא מינה בין הלימודים של רבי וחכמים. אחד מהם למשל זה דעת אביי שלשיטת רבי אין איסור שבירת עצם מבעוד יום משום שאינו ראוי לאכילה ולדעת חכמים יש איסור שבירת עצם מבעוד יום משום שהפסח כשר.
8. אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שרוצה לשבור, ויש עליו כזית בשר במקום אחר בעצם, לרבי יוחנן יש בו איסור שבירת עצם ולריש לקיש אין איסור שבירת עצם.