הגמרא דף פט:
"רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא אכיל רב פפא ארבע א''ל פלג לי אמר ליה קבילתון איתיביה כל הני תיובתא ושני כדשנינן איתיביה בני חבורה א''ל התם דאמרי לי' כי קבלינך לתיקוני זביחה איתיביה סיבולת פלג ליה אזל עריב בהדי רבינא אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא אכיל רבינא תמניא אמר מאה פפי ולא חדא רבינא"

נשאלתי בשיעור וכי האמוראים חס ושלום היו רעבתנים? מה זה בא ללמד אותנו?

ניסיתי לתרץ עפ"י סיפור אמיתי שסיפר לי רבי על חברו לישיבה שהיה אוכל בזריזות רבה ורץ ללמוד (ובאמת זו הייתה הנהגתו כל השנים, היה מתמיד עצום), ההרגל הפך לטבע עד שאפילו שהתארס והגיע לשבת ראשונה לבית חותנו לא שם לב להנהגתו ומיד שקיבל את מנתו סיים אותה ומיד פתח ספר, כאשר חותנו וכל בני ביתו עוד לא התחילו - דבר זה גם היה בשאר סעודות שבת - חמיו הבין שיש כאן משהו מוזר ולאחר בירור הבין כי אכן זו הנהגתו כל השנים.
אולי גם פו ניתן לומר שזו דרך האמוראים להזדרז בענייני הגשמיות בכדי להספיק עוד בענייני הרוחניות.

הרב א.ע. ניסה להסביר בדרך אחרת...עד שאכל (בכוונה) רב הונא בריה דרב יהושע חדא - כלומר בכוונת וביחוד השם, אכיל רב פפא ארבע - כלומר עשה יחוד שלם של ארבע אותיות השם י-ק-ו-ק.
ולעומתו רבינא היה אוכל תמניא - כי היה עושה יחוד משולב של א-ד-נ-י יחד עם י-ק-ו-ק.
רמז לדבר "מאכל" בגימטרייה = 91, בדיוק כמו יחוד א-ד-נ-י +י-ק-ו-ק=91.

אשמח לשמוע ביאורים אחרים/נוספים וכו'.