שיטת רבא היא שמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. הנימוק לכך הוא שהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" אינו מחייב אכילת מצה או מרור, אלא הוא דין בקרבן פסח, וכשאין פסח הוא לא תקף. לגבי מצה יש חיוב נפרד "בערב תאכלו מצות".
ראב"י חולק וסובר שגם מצה היא דרבנן. על פי פשט הגמרא, הוא מסכים לרבא בהסבר "על מצות ומרורים", אבל סובר ש"בערב תאכלו מצות" אינו חיוב נפרד לאכול מצה, אלא פסוק שבא לשלול את האפשרות שטמא ומי שהיה בדרך רחוקה יפטר ממצה כמו שהוא נפטר מפסח.
אולם, אם אנו מסכימים לרבא ש"על מצות ומרורים" אינו מקור לחיוב אכילת מצה, מהו החיוב שממנו אנחנו חושבים לפטור את הטמא? הרי באמת אין חיוב לאכול מצה, ומהיכי תיתי לחייב אותו?
אז נכון שהרשב"ם מסביר שמדובר בזמן שבית המקדש קיים, אבל עדיין זה לא מסביר - אם אין חיוב עצמאי לאכול מצה ללא הפסח, אז גם בזמן הבית אין כזה חיוב! מדוע העובדה שיש אנשים שמקריבים פסח גורמת לאחרים חיוב לאכול מצה?!