כשאנו זוכים ללמוד מסכת שקלים מן הירושלמי, אנו מיד שמים לב להבדלים הבולטים בין הבבלי לירושלמי: הבדלי השקפה, הבדלי סגנון, הבדלי נוסח, וגם כמובן הבדלי לשון.

אחד ההבדלים הבולטים הוא הידלדלות הגרוניות הבולטת בירושלמי.
ישנה תופעה ידועה, שאנשים בשטף דיבורם "מתעצלים" לבטא את האותיות הגרוניות, ואלו נבלעות בעיצור הסמוך, תוך שהן משאירות רק תנועה. למרות שהתופעה מוכרת גם מהבבלי, בירושלמי היא נפוצה אפילו יותר.

יתכן והסיבה לכך היא שבארץ ישראל היתה השפה היוונית רווחת באותם הימים. כך למשל מתבטא רבי: "בארץ ישראל לשון סורסי (ארמית סורית) למה? אלא אי לשון הקודש, אי לשון יוונית" (סוטה מט:). גם בלימוד השוטף בירושלמי (וכמוהו גם במדרשי ארץ ישראל, כמו מדרש רבה ודומיו) אנו נתקלים במילים יווניות רבות (ובהקשר זה יש להכיר תודה לרב שאול ליברמן, מחבר הספר יוונית ויוונות בא"י, שזיהה ועמד על לשונות יווניים רבים שעד ימיו שובשו ופורשו בפירושים דחוקים משום שלא הבינו שמדובר במילה יוונית). ביוונית אין עיצורים גרוניים עמוקים (כמו ח' וע'). ככל שהיוונית נהייתה דומיננטית יותר בארץ, כך נשתכחה הגיית עיצורים אלו כהלכה (כפי שעולים אנגלו-סקסים מתקשים לבטא עיצורים אלו כיום).

סיבה אפשרית נוספת לריבוי השמטת הגרוניות היא דווקא משום מיעוט הלימוד בירושלמי. בכת"י ישנים ניתן לראות בכל מקורות חז"ל צורות כתיב מיוחדות, עדויות למבטאים מיוחדים וכדומה. אלא שהמעתיקים והמדפיסים שצורות אלו לא היו מוכרות להם, שינו (בכוונה או מתוך שיגרת לשונם) לכתיב ה"נכון". בירושלמי לעומת זאת היה העיסוק צדדי מאוד, ויש בידינו מעט מאוד כת"י מקוריים של הירושלמי (שרד כיום רק כת"י שלם אחד של כל הירושלמי, הוא כת"י ליידן). כיוון שכך, נוסח הירושלמי קרוב מאוד למקור, ומשקף בצורה נאמנה יותר את המבטא המקורי של כותביו.

בסוגייה שלמדנו לאחרונה מסופר על פתחיה (הוא מרדכי היהודי) שהיה ממונה בבית המקדש על הקינים, כלומר: לזהות את סוג הקרבן בקרבנות העוף. מובא סיפור על חכמתו בעניין:
מעשה שבאה אישה עם קן (קרבן עוף) ואמרה שהוא "לזיבתי". סברו הכהנים לומר שזה קרבן המובא כחלק מתהליך הטהרה מזיבה. אך פתחיה ביאר שכוונתה היתה שקרבן זה הוא נדבה על נס שאירע לה, שזאב בא לטרוף את בנה והוא ניצל, ואכן התברר שפתחיה צדק. ניכר כאן שדוברי הירושלמי הוא "זאב" כמו "זב" - הידלדלות מובהקת של האות אל"ף.

נציג כמה דוגמות להידלדלות גרוניות הבולטות בשטף הדיבור:
א' - "מר רבי בא" = אמר רבי אבא. "רבי לעזר" - הוא רבי אלעזר.
ה' - "רבי יודה" - הוא רבי יהודה. "כיני" = כן היא (המילים התחברו). "לון" = להון (להם).
ע' - "היו מליזין" = מלעיזים. "רבי שמן" (תלמיד רבי, מופיע גם בבבלי) - כנראה שמו המקורי הוא שמעון. "רבי סימון" - מקורו משמעון. וכאן גם בהשפעה יוונית מובהקת, השי"ן הפכה לסמ"ך.