על דברי רבי עקיבא אל תתנו מקום לצדוקית (למינים) לרדות
כותב המהר"ץ חיות כאן :


נ"ב עיין (משנה ג' פ"ב דפרה) ועיין ג"כ רש"י (עירובין ע"ו ע"א) ד"ה אי לגביה דהאי בית שער. ומסיים דהוי מילי דרבנן כחוכי ואטלולי ולא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות ע"ש.
וכוונתם על כת צדוק ובייתוס אשר הכחישו הקבלה ותורה שבע"פ. שטענו על עדת הרבנים כי הנקל אצלם לעקם המקראות כטוב בעיניהם. ולהוציא דרשות שונות לעשות במצוה התורה כחפצם.
וחז"ל היו עושים מעשה להוציא מלבן של צדוקים כמו שמצינו לעיל (ב' ע"א ממשנה דפרה) דמטמאין היו את כהן להוציא מלבם של צדוקים.
ובכל זאת אם לא ראו הכרח גדול - לא רצו להורות דבר התמוה לרבים למען לא ימצאו הצדוקים מקום ללעוג עליהם. ואמרו חז"ל לא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות בנו.
ומכאן הוציאו הפוסקים הדין דאסור לחכם להורות דבר התמוה לרבים (יו"ד סימן רמ"ב סעיף י'):


באופן פשוט סברתי שדבריו מדברים נגד פסיקה מחמירה
ואולם
עיינתי בשו"ע הנ"ל ושם מדובר דוקא על פסיקה מקילה

וזה לשון השו"ע :

יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור

אשמח למובאות נוספות של עיקרון זה - לא לפסוק פסק התמוה לרבים