אין זה נדיר למצא שבתקופת בית שני, כלומר תקופת המשנה, כבר נשכחו המשמעויות העתיקות של מילים במקרא, בשפות שכבר לא היו מדוברות כמו המצרית העתיקה.
מאד מוזר יהיה לומר ש'עתי' הוא 'מזומן' ולענ"ד הסבירות שזו היתה המשמעות העתיקה נמוכה כי אין שום יתרון לזימון אדם ומינויו יום קודם ליוהכ"פ לתפקיד שילוח השעיר לעזאזל כדי כך שהתורה תחייב זאת בהדגשות חוזרות.
אני מבקש אפוא להעלות כאן השערה שאולי קשה יהיה למצוא לה סימוכין אבל לפחות ניתן יהיה לדון בה. לפעמים כדאי לחשוב גם 'מחוץ לקופסה'.
לענ"ד הכוונה במילה זו לשלח את השעיר ביד אדם שנראה ( לאדם בן ימינו ) כ'בדואי או נווד מהמדבר', כלומר אדם שדווקא אין לו שום קביעות במקום ובזמן ובחיים ובישוב ( ולכך דווקא הכוונה במילה זו. ושמא דומה הדבר למילה 'עית' - בפתח בי', שלדעת ר' יואל בן נון שליט"א הוא שמה של העי, שאין לכאורה פשר לו, אך אם נאמר שהכוונה לשם העיר המדברית כלומר הנמצאת בגבול המדבר יתכן ויתברר הדמיון ). אדם כזה אמנם איננו מכיר כ"כ את הישוב אבל מכיר היטב את המדבר ודרכיו. בהיותו מיושבי המדבר, הרי שהוא לבוש כיושבי המדבר וגם שערו וזקנו גדלים פרא בלי כל תספורת וסדר ואפשר שבהעדר מים גם אינו מתרחץ כמעט מעולם. לאדם כזה ראוי לתת את השעיר לקחתו ולהשליכו מקצה צוק במדבר. הוא יודע בדיוק היכן ראוי לעשות זאת. בשל מראהו והליכותיו, דומה הוא במשהו לשעיר עצמו והיות ויש לשלח ולהשליך את השעיר ב'ארץ גזרה' ארץ שקשה ישיבתה, אך טבעי הוא לשלח את השעיר עם אדם כזה. אל נתפלא אם כשרואים אדם כזה הלוקח עמו את השעיר, מעורר הדבר תעוב מסויים מצד הרואים אותו ( 'הבורגנים' )ולכן מבקשים הם לשלחו מהמקדש במהרה כמו את השעיר שעמו, ולכן יכול להתפתח גם מנהג של תלישת שערו ודחיפת המשלח עם השעיר עמו לדרכו.
אשמח לקרא תגובות.