הגאון הגדול רבי יצחק פלקסר זצ"ל ראש ישיבת שפת אמת, היה אחד מגדולי תלמידיו של המהר"ם שפירא בישיבת חכמי לובלין, ותמיד היה מספר בערגה על מסירותו של הרב הגדול לתלמידיו, כרחמי אב על בניו.

בקיץ הראשון כשרבי יצחק התקבל לישיבה, הוא ישב בשבעה עשר בתמוז בהיכל הישיבה ושקד על התורה בהתמדה יחד עם חבר נוסף. ראש הישיבה המהר"ם שפירא שהה באותה עת בעיירת מרפא לצרכי בריאות, אך כל מעייניו היו נתונים לתלמידיו היקרים כשהוא אינו שוכח מהם לרגע.

הבחור יצחק היה אז לאחר לימוד של כמה שנים בישיבות של וורשא ללא תזונה ראויה, והוא היה רזה וחלוש כח, אך אהבת התורה שבערה בו לא נתנה לו מנוח. כך הוא ישב והגה בתורה משוש ליבו, ולא הסתכל כלל על צרכי גופו. לפתע נכנס אחד מהתלמידים הקשישים, נגש אליהם ואמר: "הרב התקשר הרגע, וציווה שעליכם לאכול ולא לצום כלל"…

סיפור נוסף סיפר הגאון רבי יצחק זצ"ל על מסירותו של הרב. היה תלמיד אחד בשם יעקב יצחק בלומנקרנץ מרדומסק, שהיה מהתלמידים המובחרים בישיבה, וחביב על הרב כבבת עינו. יום אחד חלה הבחור במחלה מסוכנת. הרב לא חסך עמל, הוא הביא רופאים וקנה תרופות, אך ללא הועיל, התלמיד שבק חיים לא עליכם. הרב שהיה נוכח בהלוויה התייפח בבכי תמרורים כשהוא מספיד את תלמידו החביב עליו, וכשחזר מההלוויה יצאו הבחורים להקביל את פניו בחצר הישיבה.

"אני שמתי לב שעיניו של הרב היו נפוחות ואדומות מבכי", סיפר הגאון רבי יצחק, "עצב נורא היה שפוך על פניו, אולם ברגע שראה את תלמידיו, מיד הסתיר את יגונו כדי לא להעציב חס וחלילה את הבחורים היקרים, הוא השתדל בכוחות על אנושיים להעלים את צערו, ובחיוך התמידי שלו הוא קיבל את פניהם באהבה וחבה כדרכו.

הגאון הצדיק רבי יהוד'לה הורוביץ מדז'יקוב זצוק"ל היה מספר שהוא היה נוכח בישיבת חכמי לובלין בסיום הש"ס הראשון שהיה בשנת תרצ"א. המהר"ם עשה אז מסיבה ענקית, והרבה אורחים הגיעו מכל קצוות הארץ. בזמן הסעודה, כשהמהר"ם רצה לשאת את דבריו היה שם רעש גדול מכל האורחים, והרב לא היה יכול לפתוח את נאומו.

לפתע הוציא המהר"ם צעקה מפיו: "דרך ארץ לבני הישיבה!", ובאותו רגע הושלך הס. דממה מוחלטת שררה בהיכל הישיבה עד שהיה אפשר לשמוע את קול מעופו של הזבוב, ואז התחיל הגאון את נאומו…

(מתיקות הדף היומי)