"הָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דְּרַב אֲכַל תַּמְרֵי וּשְׁדָא קַשְׁיָיתָא לְבוּכְיָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר פַּחֲתֵי כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב אָסוּר
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ תָּא שְׁמַע דְּכִי אֲתָא רַב לְבָבֶל אֲכַל תַּמְרֵי וּשְׁדָא קַשְׁיָיתָא לְחֵיוָתָא מַאי לָאו בְּפַרְסָיָיאתָא וְלָא קַבְּלַהּ לָא בַּאֲרַמָּיָאתָא הוֹאִיל וַחֲזֵי אַגַּב אִימַּיְיהוּ".

לפי ר' חייא אסור לזרוק גרעיני תמרים לאש ביום טוב - כי זה "נולד".
(אני מבין שגם אם לא מטלטלן ממקום למקום, אלא אכל ומיד זרק - אסור, כי אסור להסיק "נולד", אף ללא טלטול)

הגמרא מנסה להוכיח שרב לא הסכים עם ר' חייא, הרי זרק גרעיני תמרים לחיות, אע"פ שהגרעינים "נולדו" ביום טוב.

אני רוצה לקטוע את מהלך הגמרא ולשאול מה ההוכחה?
אולי "האכלת חיות" שונה מ"הסקה"?
ואולי מדובר במקרה שרב אכל את התמרים, ומיד זרק אותם לחיות (,במקום לזרוק לפח) ואולי הוא בעצם לא טלטל את המוקצה ממקום למקום אלא מיד אכל והשליך.

ובמקום להגיע להמשך הגמרא, שמדובר בתמרים "ארמיים", פשוט נגיד שמדובר בתמרים "פרסיים" ורב זרק אותם לחיות מיד בסיום אכילתו, במקום לזרוק לפח.

השאלה שלי היא: האם הגמרא יכלה לענות כך?
ואם לא, אז למה לא?