בד"כ אנשים עם הפרעת קשב ריכוז מתקשים לשמור זמן רב על קו מחשבה אחד ומתחילים 'להתפזר' במהרה מה שמפריע לתפקודם. החשיבה עשויה להיות אסוציאטיבית ועוברת מנושא אחד לנושא שני שהקשר ביניהם רופף מאד.
נראה כאילו חז"ל מאד אהבו מעברים כאלה, מנושא אחד לנושא אחר שהקשר ביניהם אינו אלא דמיון מילולי ואסוציאטיבי, אך הלומד שואל את עצמו לשם מה ומדוע המעבר מנושא אחד לנושא אחר שאין ביניהם שייכות ממשית.
כך אצלנו היום
אָמַר רָבָא תַּלְגָא לְטוּרֵי מִטְרָא רַזְיָא לְאִילָנֵי מִטְרָא נִיחָא לְפֵירֵי עוּרְפִּילָא אֲפִילּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מַהְנְיָא לֵיהּ מַאי עוּרְפִּילָא עוּרוּ פִּילֵי וְאָמַר רָבָא הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דָּמֵי לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא דְּכֵיוָן דִּנְבַט נְבַט...
מה פתאום לעבור מענייני גשם לענייני תלמידי חכמים - בגלל איזה דמיון מילולי שאין לו הקשר ממשי ? וזה כמובן לא המקום היחיד בגמרא שכך נהגו חז"ל.
אפשר לקבל הסבר מה הרעיון מאחורי האסוציאציות הללו ? לשם מה זה ? האם כדי שנחשוב שכל העולם וכל חסדו וגבורותיו אינו כדאי אלא בשביל תלמידי חכמים ?