היא ביטוי וחלק מביטויי תחושת העליבות המעוררת לתשובה בימי תענית. בעצם חלק גדול מהביטויים הללו באים לעורר אותנו לכך שהקב"ה מצוי עמנו באותה צרה ו'סובל' יחד איתנו וראוי לנו להזדעזע על צער השכינה תחילה.
לָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לוֹמַר כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ וְנִתְבַּזָּה בַּעֲווֹנֵינוּ
בתקופת הסגרים של הקורונה יצאנו כולנו מבתי הכנסת למנייני רחוב כולל קריאת התורה. אעפי"כ לא שמעתי ולא ראיתי מישהו שיכתוב או ידבר על זה בהשוואה לימי תענית.
האם אני טועה או שמא יש הבדל מהותי ? אשמח לקרא תגובות