שנינו במשנה טו.
ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו

טו: תוס' ד"ה נותנין אפר על גבי כו'. ואותו אפר הוי מעצם אדם שהרי הוא האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היה עצמות:
טז. תוס' ד"ה אפר מקלה. פירוש אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק

כותב על כך היעב"ץ טו:
נ"ב צ"ע אך זר הוא ותמה על עצמך מאיזה עצם אדם יהא אפר זה ואיה ימצאוהו וכי ישרפו עצם אדם בשביל כך ועי' עוד לקמן שבחינם באו לידי כך:

היעב"ץ דף טז.
נ"ב אינו מוכרח שבשביל כך יצטרכו לאפר של עצמות אדם דוקא. שגם באפר של עצים יש זכרון לאפרו של יצחק. אדרבה משם ראיה שא"צ לאפר של עצם אדם שהרי יצחק לא נשרף אלא אפר של עצים שנשא לצורך עקידתו נשרפו ונעשו אפר. זהו שקרוי אפרו של יצחק. לכן באפר של שריפת עצים בעלמא יש זכירה זו. זה פשוט ברור ומוכרח שלא כדתו"ס שהם ודאי זרים מאד גם בלא"ה כמש"ל:

איגרות הראי"ה קוק איגרת לד (ממוענת למשה זיידל)
דברי תוס' דתענית ט"ו קשים באמת, ונראה שהם נסמכים ע"ד הירושלמי, שאומר שרואין כאילו אפרו של יצחק צבור. ומ"מ נראה להגיה "מעשה אדם" (במקום - מעצם אדם), והכוונה אפר מקלה שע"י שרפה, לא טבעי, שהוא מעשה שמים, עפר.