האיש שעצר את השמש

כולנו יודעים מי היה חוני המעגל, כולנו גדלנו על התפילה שלו, אבל מה אנחנו יודעים על התפילה של בוני?

ידידיה מאיר ה' בטבת תשפ"ב 09:45 09.12.21

1.

לא בכל יום זוכים לריגוש כזה: להיפגש מחדש, כאדם בוגר, עם סיפורים מכוננים ובלתי נשכחים ששמעת לראשונה בגן הילדים. סיפורים שכבר עשרות שנים לא קראת.

אני לא מתכוון לסיפורי המקרא, כמו הסיפור הדרמטי - הכי דרמטי בתורה - שנקרא השבת בבתי הכנסת. נכון, אומנם אנחנו מכירים את הסיפור של יוסף ואחיו מגן הילדים, אבל מאז, שנה אחרי שנה, אנחנו קוראים מחדש את הפרשה וגדלים ביחד איתה. אני מתכוון לסיפורי הגמרא. בימים האחרונים לומדי הדף היומי בכל העולם היהודי נפגשו מחדש, יום אחרי יום, עם סיפורי הילדות שלהם. מסכת תענית, שמסתיימת ביום שני הקרוב בשעה טובה ומוצלחת, מאגדת בתוכה חלק משמעותי מהסיפורים של 'כה עשו חכמינו'.

אם מזכירים את סדרת המופת של הסופרת יוכבד סגל ז"ל, שחינכה דרך סיפורי חז"ל דורות של ילדים לתורה, לדרך ארץ שקדמה לתורה, לתפילה ולאמונה, ראוי לציין עוד שם אחד, הרבה פחות מוכר: יגאל סרי־לוי. קריין ושחקן בחסד, שהיה חבר בלהקת פיקוד מרכז בימיה הגדולים ואז שיחק בהצגות תיאטרון נחשבות ובתסכיתים בקול ישראל. באמצע שנות השמונים, אחרי שחזר בתשובה, הוא הקליט בקולו את סיפורי 'כה עשו חכמינו'. הקלטות שלו היו להיט גדול בבית שלנו, ונדמה לי שלא רק אצלנו. שמענו אותן בלופּים. ואני מדבר על קלטות אודיו, כן? לא וידאו. קשה להאמין אבל בדור ההוא ילדים יכלו לשבת בריכוז ולהאזין במשך חצי שעה לקלטת. ואז להפסיק לרגע, להפוך צד, ולהקשיב לעוד חצי שעה.

ומה שמדהים הוא שבעצם כבר הכרנו את כל הסיפורים האלה מהספרים שיצאו לאור הרבה קודם והיו בכל בית, אבל סרי־לוי הפיח בהם חיים. פתאום הדמויות קיבלו קולות, אופי, אישיות. זה היה מופע מהפנט של איש אחד, ששיחק לבדו את כל הדמויות. הוא היה גם רבי יהודה הנשיא וגם אנטונינוס הקיסר, גם הלל הזקן וגם הנודניק שרצה לעצבן אותו, גם אלישע בעל הכנפיים וגם החייל הרומי האכזר שתופס אותו, גם שמעיה וגם אבטליון, גם קמצא וגם בר קמצא. והכול היה מבוצע ברמה גבוהה, בלי להתיילד, בלי להתדבל. בניגוד לחלק מקלטות הילדים שיצאו בשנים מאוחרות יותר, שלא לדבר על סרטים לילדים, היה בסדרה הזאת משהו מאוד רציני שנתן המון כבוד לסיפורים הגדולים וגם למאזינים הקטנים.

2.

וממפעל ההנגשה הקסום של 'כה עשו חכמינו', אל מפעל ההנגשה הקסום של שוטנשטיין, שבעזרתו אפילו תלמיד מתקשה כמוני יכול ללמוד את הדף היומי, ובמקרה של מסכת תענית גם למצוא עוד ועוד רבדים בסיפורים המוכרים.

זוכרים את השם נקדימון בן גוריון? איך אפשר לשכוח את היהודי העשיר ההוא שדאג לרווחת תושבי ירושלים בתקופת בית המקדש. אלא שקריאה מעמיקה בסיפור שלו מגלה אישיות מרשימה הרבה יותר. אחד מגדולי אנשי המעש והאמונה שקמו לעם היהודי, דמות מופת שראוי להתעכב עליה וללמוד מאורחותיה.

"תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: 'הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עיינות מים. ואם איני נותן לך - הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף'. וקבע לו זמן".

אנחנו מדברים על סוף תקופת בית שני, בית המקדש עדיין עומד על תילו, עולי הרגל מגיעים בהמוניהם לעיר ויש מחסור במים. מהיכן היה לנקדימון בן גוריון את הביטחון שיוכל להשיב להגמון ההוא כמות אדירה כזאת של מים? הרי אלה לא היו מעיינות שנובעים מעצמם אלא בארות שמתמלאים ממי גשמים, והשנה היא שנת בצורת קשה וגשם לא נראה באופק. ובכן, נקדימון בן גוריון, כפי שנראה מיד בהמשך הסיפור, לא היה דמות תורנית. הוא היה איש עסקים מצליח, אבל הייתה לו אמונה יוקדת עם תודעה היסטורית חזקה. המהרש"א כותב שלכן הוא הלך על שתים עשרה עיינות מים. כי הוא חי את הסיפור של בני ישראל במדבר. גם שם לא היו מים - ואז "ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים". נו, אז אם הקב"ה ארגן משום מקום שתים עשרה עינות מים באמצע המדבר, אחד לכל שבט, למה שהנס הזה לא יחזור על עצמו גם עכשיו, 1200 שנים אחרי, בירושלים?

האמונה היוקדת הזאת לא גורמת לנקדימון להיות פסיבי. הוא הרי קם ועשה מעשה וקנה מים מכספו. אבל אין לו ספק שהקב"ה יחזיר לו את מלוא הסכום, עד כיכר הכסף האחרונה, עד הקוב האחרון.